שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

ראש השנה | יעל גורדון: כשמכתב הופך לתפילה

מאת: ד"ר עינת רמון

האם תפילה חייבת להיכתב בסידור?

בערב ראש השנה, כשהייתה רחוקה מדגניה, כתבה יעל גורדון מכתב ברכה לחברי הקבוצה.
במבט ראשון זהו מכתב אישי. בקריאה נוספת מתגלה בו תפילה: תפילה לאחריות, לחברה טובה יותר,
לאור הנפש ולתיקון האדם. ד"ר עינת רמון מזמינה אותנו לקרוא את מכתבה של יעל גורדון כרגע נדיר של תפילה נשית בארץ ישראל המתחדשת – תפילה שאינה נאמרת בבית הכנסת, אלא נכתבת בתוך החיים.

יעל גורדון בצעירותה. באדיבות ארכיון דגניה א'.

יעל גורדון – קול של רוח בתוך חיי המעשה

יעל גורדון (1879-1958), בתו של אהרן דוד גורדון, הייתה אשת חינוך, חלוצה וחברת דגניה א'.
היא לימדה עברית, עבדה בחקלאות וראתה בעבודה, בחינוך ובחיי הקהילה חלק מדרך חיים אחת.
אבל כדי לפגוש את יעל באמת, צריך לקרוא את מכתביה. שם היא אינה מופיעה רק כדמות מן העלייה השנייה, אלא כאישה חיה, חושבת, כואבת, מתבוננת ושואלת. במכתביה לאביה היא כותבת על עבודה
ועל חולשת הגוף, על געגוע ועל הצורך למצוא פינה שקטה שבה תוכל להיות עם מחשבותיה ורגשותיה.
לאחר פרשה קשה של פיטורים מירושלים כתבה לאביה:

"לא אשקר לך באמרי כי קל לי. אבל אינני משוללת הכח למשול ברוחי".

זו אינה תפילה במובנה המקובל, אך יש בה עמידה פנימית מול החיים ובקשת כוח להמשיך.
יעל לא הפרידה בין חיי הרוח לבין חיי המעשה. העבודה, ההוראה, החברות בקבוצה, היחס לאחר,
שמירת השבת, הדאגה לעברית וההתמודדות עם כאב – כולם היו חלק מאותה עבודת חיים.
במכתביה שבה ועולה התנועה שד"ר עינת רמון מכנה "חישוף אור הנפש" – ניסיון לגלות את האור שבתוך האדם גם כשהמציאות קשה, עייפה או סדוקה.

האני של האישה-אדם

בוועידת הפועלות במרחביה בשנת 1914 דיברה יעל על רצונן של הצעירות העבריות בארץ לא רק למלא תפקיד לאומי, אלא גם למצוא את עצמן. היא קראה לכך "האני של האישה-אדם".
החלוציות, בעבורה, לא הייתה רק עבודת אדמה או השתייכות לתנועה. היא הייתה גם חיפוש אחר מקום שבו אישה יהודייה יכולה להיות אדם שלם: עובדת, יוצרת, לומדת, מרגישה, מאמינה ומחפשת את שורש נשמתה. גם כאשר חייתה בתוך עולם חלוצי שחלקו התרחק מן המסגרת הדתית, שפתה נותרה נטועה במקורות ישראל. היא שילבה פסוקים, אמרות חז"ל וביטויים יהודיים לא כקישוט ספרותי,
אלא כשפה טבעית של מחשבה ונפש. כאשר היא כותבת על היחסים בתוך דגניה ומצטטת את דברי המשנה:
"הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה", היא מתרגמת את הדברים לחיי הקבוצה. הזהירות במצווה נעשית זהירות ביחס לחבר, בתשומת הלב לפרט ובאופן שבו חברה אנושית נבנית. כאן מתגלה קול נשי יהודי חשוב במיוחד: קול שאינו מדבר על קדושה במנותק מן החיים, אלא בתוך החיים עצמם – בתוך אחריות, סליחה, דאגה לאחר ומאמץ מתמיד לתקן את המבט.

יעל גורדון עומדת במרכז בשמלה לבנה. באדיבות ארכיון דגניה א'.

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

כתיבה, נפש ותיקון בארץ ישראל המתחדשת

יעל גורדון כתבה לחברי הקבוצה מכתב ברכה בערב ראש השנה, כשהייתה רחוקה מדגניה. היא ביקשה לשלוח במילים את מה שלא יכלה לתת באותו ערב בלחיצת יד: קרבה, אחריות, תקווה וברכת שנה טובה.
המכתב נכתב כברכת חג, אך בין שורותיו נשמע גם קול של תפילה.
לא תפילה מסודרת מן הסידור, ולא תחינה במבנה המסורתי, אלא תפילה הנולדת מתוך חיי קהילה:
בקשה לרוח טובה, להבנה הדדית, לאחריות אישית ולתיקון היחסים בין אדם לחברו.
יעל פותחת בפנייה פשוטה וחמה: "קבלו נא את ברכתי חמה ועמוקה". אך הברכה אינה נשארת בגדר איחול חגיגי. היא הופכת לקריאה לחשבון נפש קהילתי. יעל מבקשת מחבריה לזכור כי "כולנו איננו מלאכים",
ולחתור בכל הכוחות להשרות ביניהם רוח טובה, מלאה חסד. היא מציעה להפנות את המבט פנימה, לתקן תחילה את ה"אני" ולא את ה"אתה". זו אינה רק ברכת חג. זו הזמנה לעבודה פנימית, להבנה שהחברה נבנית מתוך האחריות האישית של כל אחת ואחד.

תפילה על האדם ועל העולם

ברכת ראש השנה של יעל מתחילה מן הקרוב: מן החברים, מן החג ומן הגעגוע ללחיצת יד.
אך משם היא מתרחבת אל העולם כולו. היא מתבוננת בקדמה האנושית ובפלאי הטכנולוגיה,
ומביעה כאב על כך שהם משמשים לעיתים להרס במקום לבניין. ואז באה בקשה שיש בה ממש תפילה: "ולואי ובשנה החדשה הבאה עלינו נזכה לראות בהתעוררות הרוח האנושית."

זו אינה עוד ברכה לחברי דגניה בלבד. זו תפילה על האדם. על החברה. על העולם.
על האפשרות שאור חדש יאיר על העמים, ושבני האדם ילכו בדרך טובה וצודקת יותר.

תפילה שנכתבת בתוך החיים

יעל גורדון פותחת לנו שער רחב להבנת תפילת נשים. לא רק תפילה שנכתבה כסידור או כתחינה,
אלא תפילה הנמצאת במכתב, ביומן, בברכת חג, בשיחה פנימית, בבקשת סליחה, בדאגה לאחר ובהתעקשות לשמור על אור הנפש. קריאה במכתביה מלמדת שלא כל תפילה נכתבה כסידור או כתחינה. לעיתים דווקא מכתב אישי, ברכת חג או שיחה עם אב הופכים למקום שבו הנפש עומדת מול עצמה,
מול הזולת ומול העתיד שהיא מבקשת לבנות. יעל גורדון לא הותירה אחריה ספר תפילות.
היא הותירה אחריה דרך של כתיבה שיש בה תפילה.

יעל גורדון עם חברי דגניה. באדיבות ארכיון דגניה א'.

מתוך מכתב ברכת ראש השנה של יעל גורדון לחברי דגניה

מן הברכה האישית צומחת תפילה על האדם ועל האנושות כולה.

"קבלו נא את ברכתי חמה ועמוקה…"

"ברגעים החגיגיים של ברכות החג נחתור בכל כוחותינו… לזכור תמיד כי כולנו איננו מלאכים…"

"כל החברה האנושית מוזמנת ומחויבת… להעלות את ה'אני' קודם כל ולפני כל, ולא את ה'אתה'".

"התקדמותו של האדם בטכניקה… לא לבנין עולם חדש וטוב יותר… כי אם למצוא דרכים…
להחריב את התרבות האנושית".

"ולואי ובשנה החדשה הבאה עלינו נזכה לראות בהתעוררות הרוח האנושית… להסיר את סיוט איומי המלחמות מעלינו… ושייגע אור חדש על העמים".

קרדיט והרחבה
הערך מבוסס על מאמרה של ד"ר עינת רמון, "חישוף אור הנפש במכתביה ובכתביה של יעל גורדון", מסכת, חוברת כ', תשפ"ו (2025). הציטוטים מתוך מכתביה וכתביה של יעל גורדון והתמונות מובאים בעקבות מאמרה של ד"ר רמון ומתוך תיק יעל גורדון, ארכיון דגניה א'.

תפילה בערב ראש השנה לקראת כניסתה של השנה החדשה: פאני נוידא, 1855 [2014]

"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ:
בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו" (תהלים ק"ג 2-1)

הַיּוֹם נוֹטֶה, וְעִמּוֹ מַגִּיעָה הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת אֶל קִצָהּ, נִנְעֶלֶת בְּפָנֵינוּ כְּסֵפֶר הַחָתוּם, סֵפֶר שֶׁאֵלָיו לֹא נוּכַל לְהוֹסִיף וְשֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא נוּכַל לִגְרֹעַ. לֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא זִכְרוֹן הַדְּבָרִים שֶׁרָשַׁמְנוּ וְזִכְרוֹן הַדְּבָרִים שֶׁנִּרְשְׁמוּ עַל אוֹדוֹתֵינוּ. בְּבוֹאָם לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים יַטּוּ אֶת הַכַּף לִזְכוּת אוֹ לְחוֹבָה.

פַּעַם אַחַת אַחֲרוֹנָה חוֹלֶפֶת הַשָּׁנָה לְנֶגֶד עֵינַי, עַל גְּוָנֶיהָ וּמַרְאוֹתֶיהָ. לְפָנַי עוֹבְרִים בַּסַּךְ נְהֲרַת הַשִּׂמְחָה, שָׁעוֹת וְיָמִים שֶׁל גִּיל וְחֶדְוָה שֶׁבָּהֶם זָרַח עָלַי נֹגַהּ אוֹרְךָ, שֶׁבָּהֶם פָּרַשְׂתָּ עָלַי אֶת רַחֲמֶיךָ, זְמַנִּים שֶׁבָּהֶם נִפְתְּחָה לְפָנַי מַלְכוּת הַבְּרָכָה, וְהַחַיִּים בְּשִׂיא הָדָרָם הֵאִירוּ לִי פָּנִים; לְמוּלִי נִצָּבִים שָׁעוֹת שֶׁל אֹשֶׁר, יָמִים שֶׁל עֲלִיצוּת וָטֹהַר, יְמֵי שֹׂבַע וַהֲנָאָה שֶׁאוֹתָם בְּרֹב טוּבְךָ הִדַרְתָּ וּפֵאַרְתָּ; שָׁעוֹת בְּרוּכוֹת שֶׁמַלְּאוּ עֲשִׂיָּה מְאֻשֶּׁרֶת, שָׁעוֹת שֶׁבָּהֶן יָדַעְתִּי אֶת כְּבוֹדִי וִיעוּדִי, וְלִבִּי נִתְמַלֵּא הַעֲרָצָה וְהִתְפַּעֲמוּת, שׁוֹפֵעַ לְךָ תּוֹדָה, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הַמַּאֲצִיל מֵאָשְׁרוֹ עַל כָּל בְּנֵי אָדָם, תּוֹדָה יוֹקֶדֶת שֶׁאֵין הַפֶּה יָכֹל לְבַטֵּא: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו" (תהלים ק"ג 2-1).

וְאוּלָם גַּם הַמַּרְאֶה הַקּוֹדֵר, גַּם מַחֲזוֹת הַכְּאֵב וְהַסֶּבֶל שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, עוֹמְדִים לְנֶגֶד עֵינַי. יָמִים שֶׁל פַּחַד וְיִסּוּרִים דִּכְּאוּנִי עַד עָפָר; טָעֻיּוֹת מָרוֹת שֶׁהָיוּ מְנַת חֶלְקִי, נִסְּיוֹנוֹת קָשִׁים שֶׁמִּלְּאוּ אֶת נַפְשִׁי בַּצַּעַר וּבְיָגוֹן; צָרָה וְצוּקָה שֶׁעִרְפְּלוּ אֶת רְאִיָתִי וְהִקְהוּ אֶת עֵינַי; תּוּגָה וְיִסּוּרִים כְּבַדִים שֶׁכִּוְּצוּ אֶת לִבִּי וְכִלּוּ אֶת כֹּחוֹתַי. וְאוּלָם גַּם בְּשָׁעוֹת קוֹדְרוֹת, בְּיָמִים מָרִים וְקָשִׁים שֶׁפָּקְדוּ אֶת חַיַּי, לֹא מָנַעְתָּ מִמֶּנִּי אֶת אַהֲבָתְךָ. בְּעוֹדִי עֲיֵפָה וִיגֵעָה מִן הַדֶּרֶךְ הָרְצוּפָה קוֹץ וְדַרְדַּר, נָטַעְתָּ בְּלִבִּי נֶחָמָה, חִדַּשְׁת אֶת הַכֹּחַ בְּאֵבָרַי וְהֲשִׁבֹתָ אוֹתוֹ לְחַיִּים; כְּשֶׁכָּלְתָה כָּל תִּקְוָה לְעֶזְרָה וּלְהַצָּלָה סְבִיבִי, הוֹשַׁטְתָּ לִי אֶת יָדְךָ בַּמוֹעֵד וּבַזְּמַן הַנָּכוֹן. וּכְשֶׁהַכֹּל נְטַשׁוּנִי, עָמַדְתָ אַתָּה לְצִדִּי. אוֹ אָז שָׁבוּ צְלִילֵי הַתּוֹדָה וְהַהַלֵּל וְהִתְרוֹנְנוּ בְּלִבִּי:
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו."

הָעֶרֶב יוֹרֵד, הַשָּׁנָה שֶׁהָיְתָה נִפְרֶדֶת מֵעָלֵינוּ. אֵלִי הַכֹּל יָכֹל, תֵּן שֶׁאִתָּהּ יֵעָלְמוּ גַּם כָּל הַסֶּבֶל וְהַיִּסּוּרִים, כָּל הַדְּאָגוֹת וְהַמַּכְאוֹבִים הַמַּכְבִּידִים עַל חַיֵּינוּ, שֶׁיַּחְלְפוּ כָּל חֹלִי וְחֻלְשָׁה, שֶׁיִתָּמּוּ כָּל רִיב וּמַחְלֹקֶת וְיָּסוּרוּ מֵעָלֵינוּ כָּל שִׂנְאָה וְיֵצֶר הָרַע. וְאַתָּה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, מְחַל לָנוּ עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת וְהַחָטָאִים הַמַּכְתִּימִים אֶת חָיֵינוּ וְשֶׁבְּעֱטְיָם אָנוּ עוֹמְדִים כָּאן בּוֹשִׁים וְנִכְלָמִים, מְלֵּאֵי חֲרָטָה וּנְכֵאֵי רוּחַ.וּבְשָׁעָה שֶׁאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תִּשְׁלַח אוֹרָהּ אֶל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה, תֵּן שֶׁהַחַיִּים יִצְעֲדוּ לִקְרָאתֵנוּ בִּלְבוּשׁ חָדָשׁ וּמֵאִיר פָּנִים וְיָבִיאוּ עָלֵינוּ וְעַל בְּנֵי בֵּיתֵנוּ הַיְקָרִים לָנוּ אֹשֶׁר וּרְוָחָה; בְּרִיאוּת וְכֹחַ לְגוּפֵנוּ, טֹהַר וַעֲלִיצוּת לְנַפְשֵׁנוּ, שִׂגְשׁוּג וּפְרִיחָה לִילָדֵינוּ, פַּרְנָסָה בְּרוּכָה וּפוֹרָה וּשְׁלֵוָה, רוֹגַע וַהֲנָאָה לְלִבֵּנוּ, שָׁלוֹם וְשַׁלְוָה לְבָתֵּינוּ וּלְמִשְׁפְּחוֹתֵינוּ, שָׁלוֹם וּבְרָכָה לְמוֹלַדְתֵנוּ, אָמֵן (שעות התייחדות, 2014).

האם יש מכתב, ברכה או מילים שכתבת או קיבלת, שהפכו עבורך לרגע של תפילה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.