באתר זה אנו משתמשים בפונט מיוחד שנוצר מכתב ידה של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל, שנפלה בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז בגיל 19.
נועם הייתה מנהיגה טבעית, חלמה להיות ראש ממשלת ישראל ולתקן את העולם. חבריה זוכרים אותה כ"אמא של החבורה" – תמיד נכונה לעזור ולהוביל. היא התעקשה לשרת בגזרה הכי מאתגרת כדי להיות משמעותית ככל הניתן.
הפונט נוצר במסגרת פרויקט "אות חיים" – יוזמה מרגשת שהופכת כתב יד של נופלים לפונטים דיגיטליים, כך שהמילים שלהם ממשיכות לחיות ולהשפיע.
כמו שנועם רצתה – גם אחרי שהלכה, היא ממשיכה לעשות טוב בעולם.
בחופש הגדול. כשהקיץ עוד בעיצומו, הראש מלא בילדים, בעבודה, בנסיעות ובתוכניות, לוח השנה היהודי מתחיל לשנות צליל.
בקהילות ספרד והמזרח מתחילים לומר סליחות מראש חודש אלול. בבתי הכנסת מתחיל להישמע השופר. הרימונים הראשונים מבשילים. במרחב הישראלי של השנים האחרונות, גם רבים שלא גדלים על אמירת סליחות יוצאים בלילות לפגוש את המילים ואת האווירה.
ובתוך המרוץ, לפעמים אנחנו כמעט לא שמים לב: השנה מסתיימת. דווקא משום כך מרתק לגלות כיצד נשים יהודיות בקהילות שונות לא המתינו לראש השנה או ליום הכיפורים. הן התחילו להכין את הדרך אליהם שבועות קודם. לא באמצעות רשימות ומשימות. באמצעות חוט, נר, בגד, זיכרון, תפילה, ביקור בבית העלמין, שיחה עם הילדים ורגעים קטנים שחזרו יום אחר יום.
ארבעים יום, איך הופכים זמן לתהליך?
במסורת היהודית ראש חודש אלול פותח תקופה של ארבעים יום המוליכה עד יום הכיפורים, זכר לארבעים הימים שבהם, על פי המסורת, עלה משה שוב להר סיני ובסופם ירד עם הלוחות השניים, ביום הכיפורים.
אבל כיצד קיבלו ארבעים הימים האלה צורה מוחשית בחייהן של נשים?
במקורות שלפנינו, ראש חודש אלול מופיע לא רק כתאריך בלוח השנה, אלא כנקודת התחלה.
בקהילות שונות נשים מתחילות לפעול: מבקרות בבית העלמין, מכינות חוטים ופתילות, מזכירות שמות,
אומרות תחינות, מכינות בגדים ומכניסות אל הבית את התחושה שהזמן השתנה. הן לא רק חיכו ליום הכיפורים. הן בנו את הדרך אליו.
בראש חודש אלול: לוקחות חוט ופוקדות את בית העלמין
בבוברקה שבגליציה המזרחית, ראש חודש אלול סימן התחלה ברורה. בספר הזיכרון של הקהילה מתואר כי ביום הראשון של אלול היו נשים מבקרות בית העלמין, "לקברי אבות".
הן התפללו על בני משפחתן, נתנו צדקה ופנו אל קברי הוריהן וקרוביהן. בתוך התיאור נזכרות אפילו שתי נשים בשמן, חיה די קוניכס ובתה פרידה. הן היו הולכות בבית העלמין כשבידן פקעת חוטים ו"מקיפות" את בית העלמין. מן החוטים האלה היו מכינות לאחר מכן את הפתילות לנרות יום הכיפורים.
זהו חיבור כמעט מוחשי בין הדורות: החוט עובר בין קברי האימהות והאבות, וממנו טווים את הפתילה שתאיר ביום הכיפורים. זיכרון הופך לאור.
בדרום רוסיה: העבודה מתחילה מאלול ומתגברת
גם בדרום רוסיה תועד מנהג דומה. מראש חודש אלול, בימי שני וחמישי, יצאו נשים לבית העלמין עם חוטי כותנה. נשים מומחיות, שנקראו ביידיש פעלדמעסטערינס, הקיפו עם חוט את בית העלמין או את הקברים.
אחר כך לקחו את החוטים הביתה, הכינו מהם פתילות וטבלו אותן בשעווה כדי ליצור נרות ליום הכיפורים. במעגל הנשים, בזמן העבודה נאמרו תחינות ביידיש, והוזכרו בני המשפחה, האימהות והאבות הקדומים.
ככל שהתקרבו הימים הנוראים, כך התגברה הפעילות. כלומר, אלול לא היה רק תאריך. הוא יצר קצב הולך ומתגבר של הכנה.
"עבודת הקודש של אמא"
בסוקוליבקה מתוארת הכנת נרות יום הכיפורים במילים יוצאות דופן: "עבודת הקודש של אמא".
האם הייתה מודדת חוטי פשתן על קברי בני המשפחה, יוצרת מהם פתילות, ומבחינה בין שני נרות:
"נר נשמה", שיובא לבית הכנסת, ו"נר חיים", שיודלק בבית.
והילדים? הם עמדו סביבה וצפו. כך עוברת מסורת. לא תמיד מישהו עוצר ואומר לילד:
"עכשיו אלמד אותך מנהג יהודי". הילדים רואים את אמא עושה. הם שומעים את השמות שהיא מזכירה, מריחים את השעווה, רואים את החוט בידיה, ולומדים.
בית הכנסת קאזלה מונפראטו, 1595 איטליה.
חוט אחד לכל שם
בקוטי שבגליציה כבר מתוארות נשים שהתמחו ממש בהכנת הפתילות. "כל עקרת בית הייתה מכינה שני נרות גדולים, אחד למתים ואחד לחיים". בעת שזירת הפתילה הייתה האישה המומחית מזכירה
את בני המשפחה, שם כנגד כל חוט, לצד תפילות ובקשות.
בטולסטה הייתה אישה מבוגרת שאליה הגיעו הנשים להכין את הפתילות.
זו איננה "הכנה טכנית לנר". זו מלאכה שמאפשרת לעצור, להזכיר שמות, להתאבל, לבקש ולהגיע אל היום הקדוש אחרת.
בדמשק: גם הבגד היה חלק מן ההכנה
אצל נשות דמשק תיעד פרופ' יוסף יואל ריבלין מנהג מרתק במיוחד.
לדבריו, מפי מרת סמכה מקנוי, נשים נהגו להכין שלוש שמלות חדשות ליום הכיפורים: אחת לליל כל נדרי, אחת לעת הוצאת ספר התורה, ואחת לתפילת נעילה. המנהג נקשר להקפדה על טהרה. זו הכנה שדורשת זמן: לתכנן, לבחור בד, לגזור ולתפור שלוש שמלות שונות לשלושה רגעים ביום הכיפורים, פירושו להמחיש את ההכנה הרוחנית גם במעשה גופני וחומרי.
גם בתימן מתעד ריבלין תפירה של בגדים לבנים חדשים במיוחד ליום הכיפורים, ולא סתם "בגדי חג".
הצטרפו אלינו
קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית
עם ד"ר עליזה לביא
בין נר החיים לנר הנשמה
אחד הדברים המרתקים במנהגים האלה הוא שאין בהם הפרדה פשוטה בין המעשה לבין התפילה.
הנשים מודדות חוטים, כורכות ומכינות פתילות, ובתוך עבודת היד עצמה נוצר טקס.
שלום יעקב אברמוביץ', הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים, מן היוצרים המרכזיים של הספרות העברית והיידית במאה ה-19, תיאר ביצירתו בימים ההם סצנה נשית יוצאת דופן.
שרה, דמות בולטת בקהילה, עומדת בכובד ראש, ונשות השכונה מקיפות אותה. נוצר סביבה ממש מעגל של נשים,
המתכנס לקראת יום הכיפורים סביב מעשה הכנת הפתילות.
שרה מכינה פתילות עבות לנרות יום הכיפורים: נר אחד לבית הכנסת, "נר נשמה", ונר אחד להדלקה בבית,
"נר החיים". כל חוט שהיא מניחה מקבל שם וזיכרון: אדם וחוה, נח, אברהם, שרה, האבות והאימהות.
אבל הדמויות הקדומות אינן נשארות בעבר. שרה קושרת אליהן את הדאגות הבוערות של הנשים החיות סביבה: החיים והמוות, הילדים, המשפחה, הסכנות והתקווה לעבור בשלום אל השנה הבאה.
וכשהיא מספרת על שרה אמנו, הזיכרון המקראי הופך כמעט מיד לזעקה של האימהות שסביבה:
שלא יתאלמנו, ושלא יילקחו מהן ילדיהן. הנשים פורצות בבכי, ומנדלי מחבר את התפילה למציאות הקשה
של אותם ימים, שבה ילדים יהודים נלקחו ממשפחותיהם ונמסרו לצבא הצאר.
כך הפתילה נעשית ליותר מחוט. היא מחברת בין שרה אמנו לשרה שמובילה את הטקס,
בין האימהות הקדומות לאימהות של העיירה, בין נר הנשמה בבית הכנסת לנר החיים בבית.
ומעגל הנשים שסביבה הופך לרגע של תפילה משותפת, זיכרון, פחד ותקווה.
"הידיים עושות, הקול מתפלל, והזיכרון היהודי כולו נשזר אל תוך האור".
הצעה עכשווית בהשראת מנהגי הנשים:
ומה אפשר לקחת מהן לאלול שלנו?
בשנים האחרונות פורחות סדנאות להכנת נרות. יוצקים שעווה, בוחרים ריח, משחילים פתילה, עובדים לאט בידיים. הסדנאות עצמן מוצגות היום כמרחב של האטה, יצירה והתכנסות.
אולי לכן הנר מתאים כל כך גם לאלול שלנו. הוא דורש זמן. אי אפשר למהר עם השעווה,
אי אפשר לדלג על הפתיל. ובזמן שהידיים עסוקות, נפתח מקום למחשבה, לזיכרון ולמילים.
אם תרצו, אפשר ליצור שני נרות בהשראת "נר החיים" ו"נר הנשמה" שתוארו כאן.
לא כשחזור של המנהג הקדום, אלא כמחווה עכשווית. נר אחד למי ולמה שאנחנו מבקשות לשאת אל השנה הבאה, ונר אחד לזיכרון, לדורות ולמי שאינם איתנו.
בזמן היצירה, מוזמנות לצרף מילים עתיקות:
"ניזכר וניפקד לפניך… לטובה ולברכה" – מתוך תחינה בשעת הכנת הפתילות.
"ותן לי מה שאינני יודעת לבקש ממך" – מתפילה שנשמרה בקרב אנוסות פורטוגל בזמן הכנת פתילות.
סדנת נרות
איזה אור אני רוצה להוסיף השנה?
את מי אני מבקשת לשאת איתי אל השנה החדשה?
איזה שם של אישה מן המשפחה שלי אני רוצה להזכיר?
מה אני מבקשת להשאיר מאחור, ומה אני רוצה שימשיך לבעור?
ומה אני עדיין לא יודעת לבקש?
מוזמנת לכתוב את המילים על פתק קטן, לומר אותן בקול, או פשוט להחזיק אותן בזמן שהידיים יוצרות.
ואולי גם אנחנו יכולות לבחור השנה סימן אחד משלנו.
לא לחכות שהיום הגדול יגיע.
להתחיל את הדרך אליו עכשיו.
בידיים, במילים ובאור.
יש לכן זיכרון של סבתא שהכינה נרות לימים הנוראים? מנהג של אלול, תפילה, פתילה, בגד או סיפור שעבר במשפחה? כתבו לנו ושלחו ל"תפילת נשים". אנחנו ממשיכות לאסוף את חלקי הפאזל, לפני שייעלמו.
תגובה אחת
שלום לך עליזה יקרה! כמה חשוב תמיד לזכור את יקירנו אהובינו שאינם איתנו . לתת להם מקום ואהבה .לזכור את כל מה שהעניקו לנו בטובם. מעשים מטעמים קשרים במשפחה ומשפטים מיוחדים לכל החיים . שעולים וצפים ברגעים מיוחדים . סבתא היתה אומרת … סבתא היתה עושה .. סבתא היתה מכינה מטעמים כאלה מיוחדים לחג כזה או אחר וכן לצומות . . וגם לסבים יש בהחלט מקום נכבד . ומנהג אחד אני זוכרת שלפני חתונה וכן בר מצווה ואירועים משמחים עולים לבית העלמין לשתף את יקירנו לומר להם הנה מתקרב האירוע המשמח . ברכו אותם ושימרו עליהם . אולי את כבר מכירה את המנהג . בכל מקרה רציתי לשתף . גם במהלך השבוע של לפני הברית נהגו לתלות תמונות של צדיקים מסביב למיטה של התינוק . ולהתפלל כל השבוע לשמירה . יש לאמא שלי תמונות ישנות של הצדיקים . אם תרצי אשלח לך לוואצפ . תודה לך על השיעורים המיוחדים והנפלאים . שנה טובה ומבורכת בעשייה .
פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים. היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה). הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.
התרמיל היהודי הוא מדריך מרתק ומקיף למסע בר-המצווה, המעניק לנער ולמשפחתו הצצה אל השכבות התרבותיות, המסורתיות וההגותיות של אירוע משמעותי זה. הספר מאגד בתוכו עשרות טקסטים, תפילות ומנהגים ממקורות יהודיים לצד סיפורים אישיים ופרשנויות של כותבים עכשוויים.
ב-1855 כתבה רבנית משכילה מצ’כיה עשרות תפילות יהודיות והייתה לאישה הראשונה שפרסמה ספר תפילות לנשים ולנערות בשם שעות התייחדות, מתוך רצון להשיב נשים אל עולם התפילה היהודי. הספר שעות התייחדות (1855) היה רב מכר חוצה יבשות ועבר מאם לבת בירושה.
מנהג נשים מזמין למסע מרתק בעקבות מסורות וטקסים ממגוון הקהילות, המועברות מדור לדור. באמצעות תיעוד נדיר, הוא מחזיר לחיינו עולם שכמעט ואבד, ומאיר את תפקידן הייחודי של נשים בשימור היהדות ובהנחלתה.
הספר עכשיו תורך הוא הזמנה לגלות את הקול הייחודי שבך ולהעניק לך כוח וביטחון. דרך סיפורי חיים מרגשים על נשים מנהיגות, חוכמת האמהות והגשמת חלומות, הוא מעניק השראה וכלים למנהיגות, למסעות, לנאומים, לטקסים וליצירת שינוי בכל גיל.
תגובה אחת
שלום לך עליזה יקרה! כמה חשוב תמיד לזכור את יקירנו אהובינו שאינם איתנו . לתת להם מקום ואהבה .לזכור את כל מה שהעניקו לנו בטובם. מעשים מטעמים קשרים במשפחה ומשפטים מיוחדים לכל החיים . שעולים וצפים ברגעים מיוחדים . סבתא היתה אומרת … סבתא היתה עושה .. סבתא היתה מכינה מטעמים כאלה מיוחדים לחג כזה או אחר וכן לצומות . . וגם לסבים יש בהחלט מקום נכבד . ומנהג אחד אני זוכרת שלפני חתונה וכן בר מצווה ואירועים משמחים עולים לבית העלמין לשתף את יקירנו לומר להם הנה מתקרב האירוע המשמח . ברכו אותם ושימרו עליהם . אולי את כבר מכירה את המנהג . בכל מקרה רציתי לשתף . גם במהלך השבוע של לפני הברית נהגו לתלות תמונות של צדיקים מסביב למיטה של התינוק . ולהתפלל כל השבוע לשמירה . יש לאמא שלי תמונות ישנות של הצדיקים . אם תרצי אשלח לך לוואצפ . תודה לך על השיעורים המיוחדים והנפלאים . שנה טובה ומבורכת בעשייה .