שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

אמא שלי מעולם לא פתחה סידור

מאת: סטודנטית בקורס תפילת נשים

ומה בכל זאת למדתי ממנה על תפילה

לפעמים הידע שאנחנו מחפשים נמצא ממש מולנו, אצל אמא. רק שלא ידענו לקרוא לו בשם.

מ', גדלה בבית שבו החלוקה הייתה ברורה: אבא הולך לבית הכנסת, אמא נשארת בבית.
אבא מתפלל שלוש פעמים ביום. אמא, לדבריה, מעולם לא פתחה סידור. 
ובכל זאת, כשהיא התחילה להתבונן מחדש, היא גילתה שהסיפור מורכב הרבה יותר. האישה שלא החזיקה סידור הייתה עבורה דווקא מקור עמוק לאמונה, לחסד, למוסר ולחיבור אינטואיטיבי לאלוהים.

הבית שבו גדלתי

המסע הזה התחיל הרבה לפני הקורס תפילת נשים. הוא התחיל בבית הוריי, בבתי סבי וסבתי משני הצדדים ובשכונה. גדלתי בבית שאפשר להגדיר אותו "מעורב" מבחינת הדת והרוחניות שבו. אבל בכל מה שנוגע לתפילה, הייתה אצלנו חלוקה ברורה, כמעט מובנת מאליה. אבא שלי סיגל לעצמו לאורך השנים הרגל שאי אפשר לערער עליו: שלוש תפילות ביום בבית הכנסת השכונתי. לא משנה אם הוא עייף,
אם מזג האוויר בחוץ לא מזמין לצאת, ואפילו אם הוא עוד באמצע יום העבודה. לפעמים הוא מגיע מהעבודה למנחה, ואחר כך חוזר שוב לעבודה. שום דבר כמעט לא ימנע ממנו להצטרף למניין. 
אמא שלי, לעומת זאת, מעולם לא אחזה בסידור תפילה. וזה תמיד היה עבורי פרדוקס. כי אמא שלי היא אדם רוחני בצורה בלתי רגילה. האמונה שלה, החיבור הפנימי והאינטואיטיבי שלה לאלוהים, העיסוק שלה בשאלות של מוסר, משמעות וחסד, כל אלה נוכחים מאוד בחיים שלה.

ובכל זאת, במציאות המשפחתית שלנו הייתה חלוקה פשוטה: הגברים יוצאים לבית הכנסת והנשים נשארות בבית. בימי שישי ובחגים אמא, אחותי ואני היינו מחכות שאבא ואחי יחזרו מהתפילה. אפילו ביום הכיפורים, נשות השכונה נפגשות בגינה הציבורית הצמודה לבית הכנסת בזמן שהגברים מתפללים בפנים. 
לא עצרתי לשאול על זה יותר מדי. ככה היה.

הגעתי לקורס עם תשובה מוכנה

כשהגעתי לקורס "תפילת נשים", הייתי בטוחה שאני כבר יודעת להסביר את התמונה. חשבתי שעולם התפילה הממוסד שייך לגברים. שבית הכנסת הוא מרחב גברי,
ושנשים נותרו בחוץ, בבית, עם תפילה פחות נראית, פחות מתועדת ואולי גם פחות חשובה בעיני הממסד.
זו הייתה נקודת המוצא שלי. אבל ככל שהתקדם הקורס התחלתי להבין שהתמונה הזאת, גם אם יש בה אמת, פשוטה מדי. במקום רק לשאול למה אמא שלי אינה הולכת לבית הכנסת, התחלתי לשאול גם:
מה בית הכנסת נותן לאבא שלי? וכדי לענות על השאלה הזאת, עשיתי משהו שלא ציפיתי לעשות כשנרשמתי לקורס. ישבתי לדבר עם ההורים שלי. שאלתי את אמא למה אף פעם לא הרגישה צורך לפתוח סידור, איך היא מבינה את החיבור שלה לדת ומה היא מרגישה כשהגברים יוצאים לבית הכנסת. ושאלתי את אבא מה הוא מקבל מההליכה היומיומית לבית הכנסת. האם זו רק חובה דתית,
או שיש שם גם משהו אחר: סדר, אנשים, שייכות, קהילה.

פתאום הטלפון שמצלצל קיבל משמעות

אחד הדברים שהתחלתי לראות אחרת היה פרט קטן מאוד מחיי היומיום שלנו. אם אבא שלי מתעכב בכמה דקות, הטלפון שלו מצלצל. מחכים לו למניין.

במוצאי שבת יושבים אצלנו בבית חברים מבית הכנסת. יש סביבו מעגל של אנשים שרואים אותו,
שואלים לשלומו, מצפים שיגיע, שמים לב אם הוא חסר. דרך הקריאה במחקר על הקשר בין בית הכנסת לבין רשתות חברתיות ותחושת שייכות, התחלתי להבין שבית הכנסת איננו רק המקום שבו אבא שלי אומר את מילות התפילה. הוא גם עוגן בחיים שלו. מקום קבוע. מסגרת. אנשים שמחכים לו. ואז אבא סיפר לי משהו שלא ידעתי. הוא לא תמיד היה אדם דתי. הדרך שלו לבית הכנסת התחילה כשביקשו ממנו כמה פעמים להשלים מניין. לאט לאט הוא נקשר למקום.

בית הכנסת שבו הוא מתפלל נמצא בשטח ביתו של שכן שלנו, והוא הוקם כחלק מצוואתו של אביו של השכן: כל עוד יש מניין, אסור לסגור את בית הכנסת. אבא לקח את האחריות הזאת עמוק ללב. הוא סיפר לי שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שגם אם לא סיים את יום העבודה, הוא חוזר, מתפלל, ואז יוצא שוב. פתאום מה שנראה לי קודם רק כ"חובה דתית" קיבל שכבה נוספת.

ואז התקשרתי גם לאחי

השיחה עם אבא גרמה לי להסתכל גם על אחי הגדול אחרת. בשנים האחרונות הוא עובר תהליך של התחזקות והתקרבות לדת. מבחוץ הבחנתי בעיקר בסימנים, כיפה, ציצית. אבל במהלך העבודה גיליתי שהוא לומד תורה פעמיים בשבוע עם חבר ועם רב שמלווה אותם. הוא דווקא לא מתפלל שלוש תפילות ביום בבית הכנסת כמו אבא.
כששאלתי אותו איך זה מסתדר, הוא הסביר שהמפגש הקבוע עם החבר ועם הרב מחזק אותו ועוזר לו להתמיד. גם כאן הבנתי שהמסגרת עצמה חשובה.
אצל אבא זו תפילה במניין. אצל אחי זה לימוד משותף. אבל אצל שניהם יש מרחב קבוע עם אנשים אחרים, שמחזיק את החיבור שלהם ומעניק לו קצב ושייכות.
ואז חזרתי אל אמא.

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

אולי הסתכלתי עליה דרך מה שאין

כל השנים ראיתי את ההבדל בין ההורים שלי דרך הדבר הבולט ביותר לעין. אבא יוצא לבית הכנסת. אמא לא.
אבא מחזיק סידור. אמא לא. אבא נמצא במרחב דתי ציבורי ומוכר. אמא לא. אבל אולי דווקא בגלל שהסתכלתי דרך הכלים המוכרים האלה, לא ראיתי את מה שהיה שם כל הזמן.
במהלך הקורס למדתי על עולמות עשירים של תפילת נשים שהתקיימו במשך דורות, לעיתים בבית, בעזרת הנשים, ליד נרות, סביב לידה, נישואין, בריאות הילדים, פרנסה, פחד ושמחה. חלק מן הקולות האלה נכתבו בספרי תחינות, וחלקם כלל לא תועדו. זה גרם לי לשאול אם תפילת נשים נראית לנו לעיתים "שקופה" לא מפני שלא התקיימה, אלא מפני שהיא התקיימה במקומות שלא ידענו לחפש בהם.
וכשחזרתי אל אמא שלי עם השאלה הזאת, ראיתי משהו אחר. היא לא הפכה פתאום לאישה שמתפללת מסידור.
אבל הפסקתי למדוד את העולם הרוחני שלה רק דרך השאלה אם היא מגיעה לבית הכנסת.
התחלתי לראות את האמונה שלה. את הדרך שבה היא מדברת על אלוהים. את החסד. את הקשרים עם חברות ושכנות. את האופן שבו היא מחזיקה אחרים. את העולם הפנימי שהיא בנתה בלי צורך במסגרת רשמית שתאשר שהוא קיים.

ומה אני רואה סביבי היום?

מרגע שהתחלתי לשאול איפה נשים יוצרות לעצמן מרחבים של תפילה ושייכות,
התחלתי להסתכל אחרת גם על מה שקורה בישראל היום.
למשל, ערבי הפרשת חלה. פעולה שבמשך דורות נעשתה פעמים רבות בבית ובמטבח הפכה בשנים האחרונות לאירוע ציבורי: נשים מתכנסות יחד, שרות, בוכות, רוקדות, מברכות ומשתפות זו את זו.
אפשר לאהוב את התופעה ואפשר גם לבקר אותה. אבל מבחינתי היא פתחה שאלה מעניינת:
מה נשים מחפשות שם?
אולי לא רק את המצווה עצמה. אולי גם את האפשרות להיות יחד במרחב שהן עצמן מעצבות.
מקום שבו נשים מנחות, מדברות, שרות וקובעות את האווירה, ומוצאות זו אצל זו תמיכה ושייכות.
הקריאה במחקרים על יצירת חוויות רוחניות ויהודיות מחוץ לממסד הדתי הפורמלי עזרה לי לנסח
את השאלה, אבל עבורי היא נשארה קודם כול שאלה ישראלית, יומיומית:
אולי נשים לא תמיד מבקשות רק להיכנס למרחב שכבר קיים. אולי הן גם יוצרות מרחבים אחרים.
מרחבים שמתאימים לשפה שלהן, לצרכים שלהן ולאופן שבו הן מבקשות לחוות קהילה, רוח ותפילה.

אנחנו מזמינות אתכן ואתכם להתבונן מחדש.

איזה מנהג של אמא הבנתם רק בבגרות?
איזה משפט שלה נשאר איתכם?
איזו דרך שלה להתפלל, לברך, לנחם, להכין חג או להחזיק משפחה התגלתה לכם רק אחר כך כידע יהודי?

כתבו לנו.

יכול להיות שהפעם לא צריך לחפש בארכיון.
צריך פשוט להתקשר לאמא.

מתוך הקורס "תפילת נשים" באוניברסיטת
בר אילן, בהנחיית ד"ר עליזה לביא. פורסם באישור הכותבת אך בעילום שם.

איזה מנהג, משפט או דרך להתפלל ולנחם למדתן מאמא או מהסבתות שלכן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.