העיתונאי, הסופר וחוקר השואה איתמר לוין האיר לתשומת ליבנו קטע ספרותי מרגש המתעד את ההכנות לפסח בירושלים ובקהילות הים תיכוניות בראשית המאה העשרים. הטקסט של יעקב יהושע איננו רק סיפור נוסטלגי, אלא עדות תרבותית עמוקה למנהג נשי, למרחב ביתי שהפך לזירת יצירה, סמכות ואחריות,
ולחוכמה נשית שעוברת מדור לדור דרך מעשה, שיר, הומור ועמל. קול של נשים שפעלו מתוך מסורת חיה,
מתוך תחושת שליחות ושייכות.
מאת: המזרחן, החוקר והסופר, יעקב יהושע ז"ל
פורים חלף עבר ונָדַמו ה"קומפלאס" והדי הצחוק של אמותינו על המן וושתי. עתה התחילו לתת את הדעת על פסח העומד על הסף. אכן, חסד עשה הקדוש ברוך הוא עימהן שקבע את הפסח חודש אחד בלבד לאחר פורים. שאילו חל פסח חודשיים או שלושה לאחר פורים, כי אז היו אמותינו עובדות ללא הרף ימים ושבועות שלמים. "למצוא" עבודות "מתחת לאדמה" (די באשו די לה טיירה) לא היה הדבר קשה ביותר.
מומחיות היו לכך. וכדי להצטדק בפני בני הבית שהתרעמו לפעמים, היו עונות במימרה שהיה בה משום נימה של היתול: "פורים פורים לנו פסח אין לה מאנו", דהיינו עודנו בשמחת פורים והפסח אחר כתלנו,
הנה הוא בידינו.
לאמיתו של דבר ההכנות לקראת הפסח התחילו כבר לאחר חנוכה. אולם אז הסתפקו אמותינו
ב"הרהורים ובתוכניות" בלבד, וכל שעשו עשו בהצנע שלא להעלות את חמתם של הגברים שהתרעמו על זריזותן המופרזת. ואילו עתה, לאחר הפורים, נהגו בגלוי וביד חזקה עד כדי כך שהפכו את הגברים למיותרים בכל תחומי הבית. שלטונם חלף וכוחם פג. דחוקים לקרן זווית ולא נתנו את הדעת עליהם כלל ועיקר. התמרמרותם היתה בחינת קול ענות חלושה והעמידו פנים של כבשות תמימות ואמרו לעצמם "כפרת עוונות".
רק באוזני ידידיהם, אחים לצרה, התלוננו על ה"פיזגוריס די לאס מוז'יריס" (קפדנותן של הנשים).
מיום ליום נעשה המצב קשה מנשוא, שכן הם הפכו לנוודים ללא "אוהל ומשכן" פשוטו כמשמעו.
הבית היה נסגר בפני הגברים שעל אַחַר שעל ומקלט מעט מצאו בישיבה, בה אמרו תהילים וקראו פרקי משניות. את המאכלים הגישו בפינות שבחצר, על המדרגות. לא ערכו כל שולחן. וכשנכנסו לחדר פנימה ניערו את בגדיהם מכל פירור, ניקו שפתותיהם מכל שריד של אוכל.
על כל ההטרדה הזאת משיבות היו אמותינו תשובה ניצחת: הזמן קצר והמלאכה מרובה,
שאם נוציא מכלל החשבון ימי חמישי ושישי ושבתות, הרי לא נותרו עד פסח אלא ימים ספורים. ולא זו בלבד:
הגשמים עדיין לא פסקו כלילי. גשמים הללו שכה השתוקקו להם בחורף עלולים היו ליהפך בימים אלה למטרד מדכא. הן התפללו לימי שמש צחים ובהירים למען תוכלנה להוציא לחצר את מטלטלי הבית ולנקותם. וכשירדו גשמים סמוך לפסח היו הגברים מתגרים בנשותיהם ואומרים: גם מן השמים מסייעים, שכן אפילו האוויר הוכשר לפסח וכל החמץ שבחצרות והשכונה כולה נשטף והולך ואיננו.
אחיותינו נתנו אף הן את ידיהן לקנוניה נגד הגברים. האחות הצעירה ביותר הפכה בחודש זה לשליטה
וכל-יכולה. אבל לא בכדי, שכן מיד עם שובן מבית הספר אזרו חלציהן, לבשו סינרים, קשרו את שער ראשן, כיסוהו במטפחות וניגשו אל המלאכה.
ומה עשינו אנו הילדים בימים אלה? אמותינו ואחיותינו התנכרו לנו והתייחסו אלינו כאל בטלנים וטרדנים וגירשונו מעליהן כשם שמגרשים תרנגולים: "איש קיש אפואירה" (החוצה), אוצו רוצו מפה.
ואנו היינו מצייתים בשקט ופורחים הרחק בחצר או יושבים על המדרגות.
קשים היו חיי אמותינו ואחיותינו בימים אלה ולא עלה בידיהן להתגבר על העבודה אלא בהיותן שקועות בשירה, ואמנם שרו ללא הפוגה, שרו יפה ובקולות ערבים. וקולן נשמע בחצרות ובסמטאות ואת השירה הזאת ליוו שפשופה של המברשת וקילוחי המים שנשפכו על הרהיטים. בכבוד ובחיבה מסתכלים היינו במעשיהן שעה שהיו כפופות על הבלטות וממרקות אותן "קון פורג'ה, שאבון אי אירנה" (מברשת, סבון וחול).
צמותיהן של אחיותינו גלשו להן מתחת לשביסים ורגליהן היחפות טבלו במים. אהבה עמוקה אהבנו אותן בשעה זו ואף חמלנו עליהן. הן וכן אמותינו מחייכות היו לעברנו, שואלות למעשינו ברוֹך וברחמים כמתייסרות בליבן שאין שעתן פנויה לפנק אותנו וכאילו אומרות: הרי למענכם אנו טורחות וגמול לסבלכם תקבלו בחג הפסח המתקרב ובא עדינו, בית נקי ומצוחצח.
חרף העמל הרב לא פסק הצחוק מעל פניה של אמי שחוננה בחוש הומור. מדי שנה בשנה היתה חוזרת ומספרת סיפורים מבדחים על נשים אחרות שהחמירו בהכנות לפסח, וזאת כדי להקל מעלינו את הסבל. מעשה בחסיד סלוניקאי, היתה מספרת בחינָהּ המיוחד, חכם בכור בנבנישטי שמו, ולו זקן גדול שירד על פי מידותיו. מיד לאחר פורים היתה אשתו "הרוביסה" נוטלת את זקנו שעה שבעלה ישב לסעוד ומטמינתו בתוך שק של בד כדי שלא יתפזרו הפירורים עליו. בערב פסח היתה עומדת ורוחצת את זקנו הגדול היטב בסבון כדי לנקותו ולהכשירו לפסח. אני הקטן מתפתל הייתי מצחוק לשמע הסיפור ושמח בלידי שאין לי זקן.
כן נהגו לספר על אשת אחד הרבנים הגדולים שהיתה מוציאה את הצמר (לאנה) מהמזרונים ומנערת אותו היטב מחשש של חמץ. לשם כך היתה מסתגרת בחדרה ועוסקת במלאכה.
הבה אפרט מקצת מן המלאכות שהנשים היו עסוקות בהן. ראשית כל מעשה הסיוד. הסיידים היו ברובם תימנים שעלו לארץ מתימן בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ועסקו בעבודות בניין.
הם התגוררו בשכונת סוכת שלום הקרובה. תחילה צריך היה לזכות בסייד כמה שבועות שלפני חג הפסח בהם החזיקו שבע נשים בסייד אחד, שכן ידיהם של אלה היו מלאות עבודה בעונה זו.
וכשזכו בסייד טוב וישר היו חוששות שמא לא יעלה הסיוד יפה. ועד שלא ראו את הסייד כגון "יוסף איל יָמָני" בעל העין הפוזלת עומד על מפתן החצר ופחי הסיד והמברשות בזרועותיו, לא האמינו כי אכן יקיים זה את הבטחתו ויבוא. וגם לאחר שבא עדיין היה חשש שיעשה "ויברח" כדי לסייד שתי דירות בעת ובעונה אחת. ומשום כך נהגו "להפקיד" את המברשות הארוכות ודליי הסיד בבתים כדי להרגיע את בעלות הבית.
סוף סוף נסתיים הסיוד בכי טוב והן אמא והן הסייד מרוצים ושבעים נחת. הדירה מסוידת כולה, סיד לבן על הכתלים ופס כחול רחב סביב סביב הקירות סמוך לרצפה.
נסתיים מעשה הסיוד, התחילו בניקוי הרהיטים. ומה היו הרהיטים אם לא ארגזי עץ גדולים שנקראו "קאשאס" ו"באוליס" שהם הטמינו לבנים וכלים שונים. כן השתמשו בתיבות עץ שהגיעו מרוסיה ובתוכן פחי נפט,
כדי לערוך עליהן את הספות. לבד מאלה היה ה"בורון" עם "הקאשוניס", מגירות, וכן "אלמאריו קון איספיז'וס" (ארון עם מראות). על הרהיטים הללו שפכו הנשים את כל זעמן וחמתן. הן מירקו ושפשפו אותם במברשות וסבון וארינה, כלומר החול שהובא על ידי הערבים על גבי חמורים משפת הים של יפו ונמכר דליים דליים לעקרות הבית.
[…] מנוחה ומרגוע מעמלן מצאו אמותינו בשעות הערב המאוחרות. עתה הסירו מעליהן את שמלות העבודה כדי להופיע בפני בעליהן כשהן מסודרות "טקאנאדאס" והתקינו עצמן לפוש על "המנדר", הספה, ולשתות בצוותא את ספל הקפה. כמה טעים היה באותה שעה ספל קפה שחור זה עם ה"ביסקוג'ו", הכעך הפריך. מעדנים ממש. בימי עבודה קשים אלה כמעט שלא בא אוכל לפיהן פרט ל"ג'יני די לינטיג'אס", צלחת עדשים, או "ג'יני די אבאס אי ארוז", צלחת שעועית עם אורז, שאכלו "אינפיאס", בעמידה. ותוך כדי אכילה היו סוקרות בעיניהן את העבודות שנעשו ומתכננות את העבודות שעוד יש לעשותן מחר ומחרתיים.
אמותינו פנו לעזרה בעבודות קלות ולא מעייפות ביותר על חמותיהן הזקנות שלא היו טרודות ביותר וצרכיהן מעטים. "ג'אנום, פאסי אמניאנה פור אקי", אנא עִברי מכאן מחר, היתה אמי פונה לחמותה הסלוניקאית,
זו הסבתא הנחמדה שהשפיעה עלינו רוב טובה, כדי שתעזור לה בהכנות לפסח. "אי יו נו טינגו פסח?"
וכי לי אין פסח, היתה סבתא משיבה בשאלה, ומוסיפה: "אי יו טינגו אה פאזיר" (גם לי יש מה לעשות).
"יא באסטה פריגאר לאס טבלאס", מספיק לשפשף את לוחות העץ (הכוונה לתיבות העץ שסבתא הניחה בהן
את כלי הבית), השיבה לה אמא במקצת אירוניה ונימה של קנטור. ידועה היתה סבתי בנקיונה המופרז.
יעקב יהושע, ילדות בירושלים הישנה, ראובן מס, 1965, עמ' 78-74.
