"אני אמא גאה. הפכת לילד של כולם"
קהילה יקרה,
אישה אחת מזכירה לנו מי אנחנו.
לא מתוך נקמה ולא מתוך כעס, אלא מתוך אחריות.
טליק גואילי, אמו של רס״ל רני גואילי ז״ל החטוף האחרון, עומדת מול כאב שאין לו מילים,
ובוחרת לדבר בקול של תקווה.
בדברי ההספד שלה על בנה, היא לא רק נפרדת. היא מדייקת מצפן של עם שלם.
ההספד על בנה עובר מלב ללב, ממסך למסך, ונחרת בתודעה של כולנו.
״אני טליק גואילי, אמא גאה גאה״. כך פתחה. וכך חתמה.
היא סיפרה על קשת בענן שהופיעה בדרך לפגישה עם משפחות החטופים.
על תקווה קטנה שנותנת כוח להמשיך.
על בן שהפך לילד של כולם. על הבנה עמוקה שכולנו באותו צד.
זו המשימה שלי. להוכיח שאנחנו עם אחד, חזק, שנמצא כאן כדי להישאר.
ההספד הזה אינו רק פרידה מאם לבנה. הוא קריאה מוסרית, נשית, לאומית.
להחזיק את הכאב בלי לוותר על התקווה. לדבר אמת. לאחד בלי לטשטש.
טליק מזכירה את דמותה של מרים הנביאה.
בפרשת "בשלח" שנקרא השבת, לאחר קריעת ים סוף, נאמר: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָאֹה גָּאָה" (שמות ט״ו).
רש״י מסביר: משה אמר שירה לאנשים, ומרים אמרה שירה לנשים.
ומדרש נוסף מוסיף: כיצד היו לנשים תופים במדבר? אלא שהיו צדיקות ובטוחות בגאולה,
והכינו כלי שירה עוד במצרים, שעדיין לא נראה האור בקצה הדרך.
מרים האמינה בגאולה עוד לפני שנבקע הים.
טליק מאמינה באחדות גם כשנבקע הלב.
שתיהן ניחנות במנהיגות. שתיהן הופכות רגע של שבר לשירת עם.
קהילת תפילת נשים נולדה מתוך אמונה שקול נשי יודע לבטא מורכבות.
שקול נשי יודע להחזיק כאב ותקווה יחד. ויודע לשיר גם במדבר.
ואולי זו הכוונה של פרופ' דוד פסיג במאמרו באתר – מנהיגות נשית עתידית.
יהי זכרו של רני גואילי ברוך.
שנדע גם אנחנו להרים תוף של תקווה בתוך מציאות סוערת.
שבת שלום שלכן, ד״ר עליזה לביא

