קטע מתוך המאמר:
ייחודה של החשיבה הנשית בתקופות הקודמות
בתוּרי אחר ייחודו של הלך הרוח הנשי ומאפייניו, כדי שאוכל להצביע על הפוטנציאל שלו להציע דפוס יצירתי בפתרון בעיות התקופה, נברתי רבות בדיסציפלינות שונות – מספרות חז"ל ועד למדעי המוח.
ביקשתי למצוא רמזים לייחודה של צורת החשיבה הנשית, כאלה שיצביעו על אופי תרומתה העתידית לנרטיבים ההולכים ומתפתחים במדינת ישראל.
רוב החוקרים במדעי המוח, אף אם לא כולם, עדיין מחזיקים בדעה שיש הבחנה ברורה בין דרכו של המוח הנשי לעבד את המציאות לזו של המוח הגברי. באופן כללי, המוח הנשי כנראה מחווט לריבוי משימות,
קרי הוא זז מהר מדבר אחד למשנהו ואוסף ומשלב תשומות רבות. יש הקוראים לתכונה זו "חשיבה רשתית".
הוא מחווט לחוש אמפתיה, ליצור סינתזה ולחשוב באופן בלתי-רצוף וארוך טווח.
המוח הגברי, לעומת זאת, מחווט לחשוב באופן שיטתי, לוגי וליניארי. הוא מובנה כדי לאפשר לגבר להתמקד, למדר ולחשוב ברצף כך שיוכל להשיג יעדים קצרי טווח. אלא שהבחנות מסוג זה אינן מספקות דבר בעל ערך שיעזור לנו לזהות את וקטור ההתפתחות של נרטיב הזהות הישראלית בעתיד ודפוס פתרון הבעיות הנוכחיות שלו, מה גם שיש המערערים על תקפותן מבחינה פסיכולוגית ונוירולוגית.
באופן תמוה, הספרות שמצאתי ויש לה מה להציע בסוגיה זו היא ספרות המדרשים שהתפתחה לאורך דורות רבים, ובמיוחד המדרשים העוסקים בייחודן של הנביאות. עיון באופי הנבואה וההנהגה של הנביאות התנ"כיות והשונוּת בין סגנון נבואתן לבין נבואת שאר הנביאים יכול להצביע על הלך רוח נשי ייחודי בפתרון בעיות,
לפחות לפי המדרשים, ועל התרומה הפוטנציאלית הטמונה בו בעידן החמישי.
בסך הכול ניתן למנות שבע נביאות שהתנבאו לאורך כל התקופות המתוארות בתנ"ך:
שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. לאורך השנים הועלו השערות בדבר הייחוד שבנבואתן והוצעו הסברים מדוע הן זכו להיכלל ברשימת המנהיגות הרוחניות בתולדות העם היהודי.
נראה שהיו נביאות נוספות, כמו נועדיה (נחמיה ו, יד), שלא נכללו ברשימת השבע שהמדרשים נוהגים למנות. מה היה אפוא הקריטריון הקובע כדי להימנות עם הרשימה המכובדת, ומה היה המכנה המשותף שלהן?
עיון באופי מנהיגותה ונבואתה של דבורה, למשל, כמו באופי מנהיגותן של שאר הנביאות ובמיוחד של אסתר, שעליה נכתבה מגילה שלמה, מעלה שנבואתן היתה אקטיבית ויוצרת, קרי מבטה על המציאות היה פעיל ומחדש. ידוע שדבורה היתה מעורבת עד צוואר בפוליטיקה ובמאבקי הכוח של אותם ימים.
אחת האפיזודות שבהן כיכבה ממחישה זאת בבירור. ממקום מושבה שבהר אפרים היא הזעיקה
את ברק בן אבינעם מקדש נפתלי – מרחק עצום באותם ימים.
עיון בפסוק שבוחר התלמוד לתאר בו את דבורה מלמד אותנו רבות: "ודבורה 'אשת לפידות',
מהי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למקדש" (מגילה, יד).
משפט זה העלה תמיהה אצל פרשנים, כי מה ראו חכמים בדבורה שמתוך כלל מעשיה ומעמדה הדגישו דווקא את יכולתה לשזור פתילות? כיצד הדבר מתמצת את אישיותה? האם בכך מתבטאת תודעתה הנבואית? לדעת אחדים מהם, אפשר שההסבר לשמה מצביע על כך שתמצית סגנון נבואתה הוא העשייה והיצירה. אלה באו לידי ביטוי בחדרי חדרים וגם תחת כיפת השמים, שם התנבאה קבל עם ועולם ביושבה תחת עץ תמר בין הרמה ובין בית אל. בינה לבין עצמה שזרה דבורה פתילות למנורה, ובשטח המדיני הזעיקה שר צבא ונרתמה לשנות את המציאות הגיאופוליטית. שתי אנקדוטות אלה בקורות חייה, שלכאורה אינן חשובות כלל לתוכן נבואותיה, מצביעות על סגנונה ועל הלך רוחה המעשיים והיצירתיים בפתרון בעיות ובתהליך קבלת ההחלטות שלה כמנהיגה.
גם נבואת חולדה, שמופיעה בדברי ימי העם בתקופה מכרעת, משקפת הלך רוח דומה.
בניסיון להימנע מהפורענות של חורבן בית ראשון מנסה המלך יאשיהו לחולל רפורמה דתית, בתקווה שרוע הגזירה יתבטל. לשם כך הוא פונה לחולדה לעזרה, והיא פונה אליו במונח "איש" ולא בתוארו "מלך".
800 שנים לאחר מכן שאלו חכמי התלמוד מדוע לא פנה לירמיהו, שהיה בכיר הנביאים באותה העת,
וכיצד זה הרשתה לעצמה לפנות אליו בכינוי הנחות "איש"? הם הסיקו כי בהכרח "מפני שנשים רחמניות הן". אלא שגם ההיסק הזה תמוה, כי מה הקשר בין היותן רחמניות לבין הרפורמה בנרטיב הדתי שביקש יאשיהו להוביל כדי למנוע חורבן?
אחד ההסברים שהמדרש מעלה קשור לאופיו ולהלך רוחו של ירמיהו, שהיה צריך להוביל את הרפורמה על בסיס מעמד הסניוריטי שלו באותה התקופה. נראה כי ירמיהו, שהתנבא רבות על המצב העגום של ממלכת יהודה בדור שלפני החורבן, היה קרוב משפחה של חולדה. ההבדל בין נבואתו לנבואתה זעק לשמים כבר אז והוא שהשפיע על החלטתו של יאשיהו לבקש את עזרת חולדה מבין כל נביאי התקופה – והיו לא מעט כאלה, מלבד ירמיהו. אפשר שיאשיהו לא היה מעוניין רק בראייה האובייקטיבית של ההווה ובתחזית האמינה לגבי העתיד שירמיהו היה יכול להעניק לו, מתוקף מעמדו כהוגה וכנביא, אלא היה מעוניין במנהיגים רוחניים מעוררי השראה המסוגלים לשנות את המציאות. לפי הסבר אפשרי זה, מידת הרחמים שבאישה היא התבנית המנטלית המסוגלת לשנות את העתיד ולא רק לחזות אותו. הנביאה היא אדם יוזם, השווה במעמדו לעומד בראש הפירמידה הארצית שתפקידו לשנות את המציאות – המלך.
אין זה תמוה, אם כן, שחולדה ראתה את יאשיהו כ"איש" ולא כ"מלך", שהרי הוא במידה מסוימת מקביל לה, וייתכן שבשל כך ביקש את עזרתה ולא את עזרת ירמיהו, שידע רק להתריע בשער ולא לשנות מציאות.
לפי הסבר זה, הלך רוחו הנבואי של ירמיהו התאפיין בניתוח המציאות המוסרית והדתית של העם ושליטיו ובאזהרות לגבי השלכותיה. אפשר להגדיר את סגנונו כ"צופה", קרי פסיבי. אולם בצוק העתים,
יאשיהו דרש מעשה אקטיבי והחלטי. כמי שיודעת לנסוך אמפתיה במעשיה, הוא ביקש דווקא מחולדה שתירתם למשימה. רק כך חשב שיתאפשר אולי להציל את העם מהפורענות שחזה ירמיהו.
באותה הדרך ניתן לומר כי ייחוד מחשבתן של שרה ומרים טמון בסגנונן המעשי.
על שרה נאמר, "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה" (בראשית כא, יב). היגד זה מבליט את הלך רוחה היזמי והמעשי, שהאל מעלה על נס. גם מרים מקבלת יחס דומה מאביה. אחרי שהתנבאה על הולדתו של משה ואמרה: "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" (שמות רבה א, כב), נדרשה על ידי אביה גם לפעול כדי לשמור על משה וכדי שנבואתה תתקיים. המדרש מציין: "וכיוון שהשליכוהו ליאור, עמד אביה וטפחה
על ראשה ואמר לה: 'בתי היכן נבואתך?'" (מגילה יד). משום כך כתוב, "ותתייצב אחותו מרחוק 'לדעה'
(שמות ב, ד) – לדעת מה תהא תוצאת נבואתה".
תודעה זו הביאה את מרים ליזום את המפגש המחודש של משה עם אמו המינקת וגרמה לכך שהקשר בינו לבין ייעודו לא יינתק.
גם שלוש הנביאות הנותרות, חנה, אביגיל ואסתר, מאופיינות במעשה שעשו מיוזמתן וקשור למלכות ישראל ולתקומתה. מתברר כי תודעה יזמית זו, שיש אשר כינו אותה "נבואה יוצרת", מאפיינת את התודעה הנשית. אסתר, למשל, הגיעה למלכות והצילה את עמה מכליה באותו הדור. הפסוק הממחיש את אופי הנהגתה הוא: "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א). פסוק זה מסמן מפנה דרמטי בדרך התנהלותה של אסתר.
באחת היא הפכה מנערה תלותית ופסיבית, שנלקחה לארמון, לאישיות פעילה, המאמינה ביכולתה לשנות את רוע הגזירה ולהביא פדות לעמה. וכך, לאחר סדרה של תעניות ותפילות, היא החלה לפעול ביד רמה.
צעד אחר צעד, תוך הפעלת קסמיה באופן מתוחכם, היא הביאה לניצחון הצדק ולהצלת עמה. האקטיביות שלה לא פסקה בניצחון. לאחריו היא פעלה להנצחתו כדי שגם הדורות הבאים ילמדו את המסר.