על כוחה של מנהיגות נשית בחירום וביצירה
חברות יקרות,
השבוע התחדדה אצלי שוב תובנה שמלווה את מסע תפילת נשים מראשיתו.
ברגעי משבר, אין פריבילגיה לעמוד מהצד.
מי שקם ופועל, גם בלי תואר ובלי מינוי, הם כבר מנהיג ומנהיגה.
בסיור בצפון הקשבתי לאל״מ דודו פרץ, שניהל את העיר קריית שמונה מהבוקר הנורא של השבעה באוקטובר. בדבריו חזר שוב ושוב אל אותה נקודה. בתוך כאוס מוחלט, ללא הנחיות, ללא גוף מתכלל,
קמו נשים והנהיגו. הוא לא הכיר אותן קודם. הן לא חיכו לאישור.
הן ראו צורך, פעלו, מצאו פתרונות, הכלו כאב ויצרו סדר בתוך אי־ודאות.
נשים שפעלו בשקט, בלי כותרות, אבל בזכותן רבים הצליחו להתמודד ולשרוד.
רבקה שפיצר מיסוד המעלה, דוגמה לכוח מקומי עמוק ומתמשך.
ענבל אלימלך מלוס אנג׳לס, אמא לעשרה ילדים, שעזבה הכול והגיעה לישראל 3 פעמים כדי לסייע בשטח, מתוך תחושת שליחות ואחריות.
סביר שלא נשמע על רבקה, על ענבל, ועל רבות נוספות שפעלו ופועלות.
והן בדיוק שדרת החוסן.
השבת, בפרשת בא, התורה מאריכה במיוחד בסיפור יציאת מצרים ומדגישה את הציווי: “ולמען תספר”.
לא רק לזכור, אלא לספר. לספר שוב ושוב. להעביר סיפור כחלק מהישרדות.
ומתוך הקריאה הזו לספר את הסיפור שלנו, אני מבקשת להפנות אתכן לדמות נשית מרתקת שחוזרת אלינו בימים אלה דרך האתר, בזכות עבודתה החשובה של חברתנו מיה שפילמן:
הסופרת וההוגה היהודייה גרייס אגילר.
גרייס אגילר, שפעלה בלונדון במאה ה־19, כתבה כבר בשנת 1845 בספרה “נשות ישראל” משפט שמרגיש רלוונטי מתמיד: “התורה לא נכתבה רק לפרשניה המלומדים, אלא לכל אדם באשר הוא”.
אגילר הייתה סופרת, משוררת, פרשנית תנ״ך והוגה יהודייה ממוצא ספרדי-פורטוגזי. חייה הקצרים,
שהסתיימו בגיל 31 בלבד, הותירו מורשת עשירה. היא פרסמה כ־12 יצירות מלאות,
שתורגמו והופצו ברחבי העולם.
משפחתה הייתה מצאצאי אנוסים מפורטוגל, שנמלטו לאנגליה לאחר רדיפות האינקוויזיציה.
זיכרון של חיים בסתר, של זהות נרדפת ושל מאבק על קיום רוחני, עיצב את מחשבתה.
אל התנ״ך נקשרה דרך קריאה יומיומית עם אמה, שרה אגילר. לא כטקסט חוקי בלבד,
אלא כמרחב של רגש, שירה וחיים.
עבורה התנ״ך היה ספר החיים של כל אישה.
מקום שבו המסע הנשי נוכח, גם אם לא תמיד קיבל קול רשמי.
אגילר לא התעלמה מן ההגבלות שהוטלו על נשים לאורך הדורות.
היא ניסתה להבין אותן בתוך הקשר של עם רדוף, עסוק בהישרדות.
אבל מתוך ההבנה הזו היא קראה לנשים למצוא את כוחן הפנימי, להיות גאות בזהותן,
ולתבוע לעצמן מקום בתוך הסיפור.
כשנשים פועלות, הן יוצרות הנהגה. כשנשים מספרות, הן יוצרות היסטוריה.
אני מזמינה אתכן להיכנס לאתר תפילת נשים, לקרוא על גרייס אגילר, ולהעניק לה מקום בזיכרון החי שלנו.
הסיפור של גרייס, כמו סיפורן של רבקה, ענבל ורבות אחרות, הוא חלק מהסיפור שלנו.
שבת שלום,
שלכן,
ד"ר עליזה לביא
וצוות תפילת נשים

