שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

סטפה וילצ׳ינסקה:
לבחור להישאר

מאת: ד"ר עליזה לביא

על אחריות, חינוך והבחירה שלא לעמוד מנגד

כשמספרים על בית היתומים היהודי בוורשה, שמו של יאנוש קורצ׳אק מוכר כמעט לכול.
אך לצדו פעלה במשך יותר משלושה עשורים אישה יהודייה יוצאת דופן, שהקימה,
ניהלה והחזיקה את הבית יום אחר יום: סְטֶפָנְיָה – סטפה – וילצ׳ינסקה.

סטפה לא הייתה רק יד ימינו של קורצ׳אק. היא הייתה מנהיגה חינוכית בזכות עצמה:
אישה שידעה להפוך רעיונות גדולים לסדר יום, אחריות ומעשה. שראתה כל ילד וילדה,
ושברגע המכריע בחרה להישאר עם ילדי בית היתומים, אף שהייתה יכולה להינצל.

סיפורה מעלה שאלה רחבה יותר: מה הופך אישה למנהיגה יהודייה?
האם זו בהכרח היכרות עמוקה עם מקורות ומנהגים, או שלעיתים היהדות מתגלה דווקא בדפוס החיים – באחריות, בנאמנות ובסירוב להפקיר את החלש?

סטפה וילצ'ינסקה. באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות / ארכיון התצלומים

מבית יהודי משכיל אל ילדי הרחוב היהודי

סטפניה וילצ׳ינסקה נולדה בוורשה בשנת 1886 למשפחה יהודית אמידה ומשכילה.
היא גדלה ככל הנראה בסביבה בורגנית מתבוללת, והייתה רחוקה מידיעת המסורת.
היא זכתה להשכלה רחבה ולמדה מדעי הטבע באוניברסיטאות בלייז׳ ובז׳נבה.
היא הייתה יכולה לבחור בחיים נוחים ומוגנים, אך שבה לוורשה ופנתה דווקא אל המקום שבו המצוקה הייתה הגדולה ביותר: בית מחסה לילדים יהודים יתומים ועניים. בתחילה התנדבה אך בתוך זמן קצר התגלו כושר הארגון שלה, מסירותה ויכולתה לראות את צורכי הילדים, והיא קיבלה על עצמה את ניהול המקום.

היא ביקשה להגיע לא רק אל העוני הגלוי – זה שצועק ברחובות ופונה למוסדות – אלא גם אל “העוני הסמוי”: משפחות וילדים שנשאו את מצוקתם בשקט ולעיתים אף התביישו לקבל עזרה. לשם כך גייסה נשים אמידות מוורשה ובנתה מעגל של סיוע נשי למען הילדים. כבר בראשית דרכה ניכרת בה תכונה שתלווה אותה כל חייה: היא לא הסתפקה ברחמים. היא יצרה מערכת של אחריות.

לא רק שותפתו של קורצ׳אק

בשנת 1909 פגשה סטפה את הרופא והמחנך ד״ר הנריק גולדשמיט, שנודע לימים בשם העט
'יאנוש קורצ׳אק'. היא הזמינה אותו להצטרף לעבודת בית היתומים, והשניים יצרו שותפות חינוכית שנמשכה עשרות שנים. קורצ׳אק היה הכותב, ההוגה והדמות הציבורית. סטפה הייתה במידה רבה מי שהפכה את הרעיונות למציאות יומיומית. היא ניהלה את בית היתומים, תכננה את סדרי החיים,
הדריכה את הצוות והכשירה דורות של מחנכות ומחנכים. כאשר קורצ׳אק גויס לצבא במלחמת העולם הראשונה, נותרה סטפה אחראית לבדה על בית שהתרחב וכלל כמאה וחמישים ילדים, בתנאים של רעב, קור ומחלות. עדויות של מי שחיו ועבדו לצדה מתארות אישה גבוהה, מרוכזת, לבושה סינר שחור וצרור מפתחות תלוי על זרועה. היא הייתה בכל מקום: מטפלת בחולים, חובשת פצעים, בודקת חשבונות,
מלווה את המדריכים, מסדרת את הארוחות ועוקבת אחר מצבו של כל ילד. היא ידעה מי לא אכל, מי אינו ישן, מי פוחד ומי זקוק למילה טובה. היא תיעדה את גובהם ומשקלם של הילדים, את הרגליהם,
את המריבות ואת החלומות. אפילו לפרטים קטנים, כמו וו אישי למגבת או בגד שאינו זהה לבגדי כולם,
הייתה בעיניה משמעות: לכל ילד יש שם, מקום וזהות משלו. זו הייתה מנהיגות שלא ביקשה במה.
מנהיגות שידעה כי אחריות גדולה נבנית מאלפי מעשים קטנים.

בית של כבוד לילד

בית היתומים שניהלו סטפה וקורצ׳אק היה מעבדה חינוכית חדשנית. בניגוד למוסדות רבים בני התקופה, שראו בילדים קבוצה שיש למשטר ולרסן, הם ביקשו לראות בכל ילד אדם שלם –
בעל רצונות, מחשבות, זכויות ואחריות.

לילדים היו מוסדות משלהם: בית דין, פרלמנט, ועדות ועיתון. הם השתתפו בניהול הבית ולמדו שחירות
אינה פטור מאחריות, אלא הזמנה להיות שותפים.

החלוקה בין קורצ׳אק לסטפה הייתה ברורה, אך לא שוויונית בזיכרון הציבורי.
הוא ניסח את הרעיונות ופרסם אותם; היא בנתה את המנגנונים שאפשרו להם להתקיים.
אנשי הצוות ידעו עד כמה תרמה למסקנותיו החינוכיות ואף לכתביו, אך במשך שנים רבות נותרה דמותה בצלו. דווקא משום כך חשוב להשיב לה את מקומה: לא כעוזרתו של מחנך גדול, אלא כמחנכת וכמנהיגה שבכוחה שלה עיצבה את אחד המפעלים החינוכיים החשובים במאה העשרים.

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

רחוקה מן המסורת וקשורה אל העם

סטפה לא גדלה בבית מסורתי ולא הכירה היטב את מנהגי היהדות. יעקב צוק, שחי במשך שנים בבית היתומים והכיר אותה מקרוב, העיד כי הייתה רחוקה מן הדת ומידיעת המסורת.
ובכל זאת, היא ידעה לכבד את עולמם של הילדים ואת המועדים שהעניקו להם תחושת בית ושייכות. צוק תיאר כיצד בערב יום הכיפורים, כאשר אווירת הימים הנוראים מילאה את הבית, הייתה סטפה יושבת
בין החניכות, מביטה עמן באלבומי התמונות ומעלה זיכרונות מן השנים שחלפו.
בלילות הסדר, כשהאולם הגדול היה מואר, הילדים קראו את ההגדה ושרו משירי ארץ ישראל.
באותם רגעים, כתב, זלגו דמעות מעיניה של סטפה – אף שבדרך כלל ידעה להבליג ולהסתיר את רגשותיה. דרך הילדים, החגים, העברית והקשר לארץ ישראל, נעשתה היהדות עבורה לא רק מוצא משפחתי,
אלא אחריות חיה.

סטפה וילצ'ינסקה עם חניכות בית היתומים של קורצ'ק. באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות / ארכיון התצלומים.

עין חרוד והאפשרות לחיים אחרים

הקשר עם מדריכים וחניכים שעלו לארץ ישראל עורר בסטפה עניין גובר במפעל הציוני ובחינוך הקיבוצי.
היא הגיעה לארץ כמה פעמים, שהתה בעין חרוד ועבדה עם ילדי הקיבוץ.

גם שם לא הסתפקה בהתבוננות מן הצד. היא רשמה הערות, בחנה את סדרי החינוך והציעה דרכים לשיפור. היא ראתה בארץ ישראל אפשרות להמשך חייה ועבודתה ואף סייעה לחזק את הקשר של קורצ׳אק לארץ.
אך בשנת 1939, כאשר גבר החשש לגורל יהודי פולין, היא החליטה לשוב לוורשה.
היא ידעה שהיא עוזבת מקום בטוח וחוזרת למקום של סכנה. לפני צאתה כתבה כי במצב שנוצר מקומה עם קורצ׳אק ועם הילדים, זו הייתה החלטה מודעת.

סטפה וילצ'ינסקה בביקור בקיבוץ עין חרוד ב – 1938.
באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות / ארכיון התצלומים.

"בלי הילדים לא אסע"

עם הכיבוש הנאצי הועבר בית היתומים אל גטו ורשה. הרעב, הצפיפות והמחלות הפכו את החיים
לכמעט בלתי אפשריים, אך סטפה וקורצ׳אק ניסו להמשיך לקיים עבור הילדים בית שיש בו סדר,
אחריות וכבוד אנושי. חבריה בעין חרוד ניסו לסייע לה לצאת מפולין.
הייתה לה אפשרות ממשית להציל את עצמה, אך היא סירבה.

במכתב ששלחה לחברתה פייגה ביבר כתבה: “לא הגעתי אליכם, כי אין בדעתי לנסוע בלי הילדים.”

ובמכתב נוסף: “אנו עובדים בבית היתומים. בלי הילדים לא אסע.”

אין אלה מילים של מי שלא הבינה את הסכנה. אלה מילים של אישה שהבינה היטב ובכל זאת בחרה.
כי האחריות שקיבלה על עצמה אינה מסתיימת כאשר המחיר נעשה כבד.

ב-5 באוגוסט 1942 התקבלה הפקודה לגרש את ילדי בית היתומים.
סטפה, קורצ׳אק וחברי הצוות צעדו עם 192 הילדים אל האומשלגפלאץ, שממנו נשלחו לטרבלינקה.
סטפה הייתה מופקדת על קבוצת הילדים בני תשע עד שתים-עשרה. היא נשארה איתם עד הרגע האחרון.

מה הופך את סטפה למנהיגה יהודייה?

חייה של סטפה מציבים בפנינו דגם עמוק של מנהיגות יהודית.

זו מנהיגות שאינה נבחנת רק במה שאדם אומר על זהותו, אלא במה שהוא מוכן לשאת למענה. סטפה ראתה בילדים היהודים שהופקדו בידיה לא רק חניכים, אלא בני אדם שהיא אחראית להם. היא בנתה להם בית, שמרה על כבודם, העניקה להם סדר ומשמעות, ובשעת המבחן סירבה להפריד את גורלה מגורלם. במסורת היהודית, אחריות איננה רק רגש. היא מחויבות למעשה.
מן הציווי: "לא תעמוד על דם רעך", דרך הערבות ההדדית ועד החובה להגן על היתום –
חוזרת שוב ושוב התביעה שלא להסיט את המבט. סטפה חיה את התביעה הזאת בגופה ובמעשיה.

לזכור אותה בשמה

במשך שנים נזכרה סטפה בעיקר כמי שהלכה עם קורצ׳אק והילדים אל מותם.
אולם מעשה הגבורה האחרון שלה היה המשך ישיר לחיים שלמים של מסירות, מנהיגות ואחריות.

היא לא נשארה עם הילדים רק ביום הגירוש. היא נשארה איתם בכל בוקר שבו דאגה שיאכלו.
בכל לילה שבו ישבו ליד מיטתו של ילד חולה.
בכל החלטה שבה התעקשה לראות את היחיד בתוך הקבוצה. בכל פעם שבה הפכה רעיון חינוכי למקום בטוח שאפשר לחיות בו. סיפורה של סטפה וילצ׳ינסקה מזמין אותנו להרחיב את המבט
על מנהיגות נשים יהודיות. לא רק נשים שכתבו, נשאו דרשות או עמדו בראש מוסדות רשמיים,
אלא גם נשים שבנו מערכות חיים, נשאו באחריות היומיומית והחזיקו קהילה ברגעי משבר.

היא גדלה הרחק מן המסורת, אך חייה נעשו עדות עמוקה לערבות יהודית.

לא בדיבורים – אלא בנוכחות.

לא בתואר – אלא באחריות.

לא ברגע אחד של גבורה – אלא בחיים שלמים שבהם בחרה, פעם אחר פעם, שלא לעמוד מנגד.

מצבתן של סטפה וילצ'ינסקה ואחותה יוליה בבית העלמין היהודי בוורשה. באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות / ארכיון התצלומים.

מקורות

יעקב צוק, "במחיצתם של יאנוש קורצ׳אק וסטפניה וילצ׳ינסקה”, אפקים לחינוך ולתרבות,
שנה תשיעית, חוברת ד׳, 1955.

כיצד אתן רואות את מושג האחריות והמנהיגות ביום-יום שלכן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.