מה משותף למוזיאון בפרנקפורט לבית הכנסת באופקים ולשרח בת אשר?
שלום לך,
ולכל המצטרפות והמצטרפים החדשים למסע בעקבות תפילת נשים –
ברוכות וברוכים הבאים.
הפאזל שאנחנו מרכיבים כאן גדול:
תפילה שנשכחה, מנהג שנשמר בבית, צילום שנותר בארכיון רחוק,
זיכרון שעבר. לאט-לאט, ובעזרת הקהילה, החלקים מתחברים.
בסוף המפגש שלנו על שֶׂרַח בת אשר, כתבה תא״ל במיל׳ גילה כליפי-אמיר:
״היה מחכים ומעשיר. אבקש מגיסתי לבדוק בבית הכנסת ג׳רבה באופקים,
שהוא העתק של בית הכנסת מטוניס, אם הסבתות שם מכירות את סיפור חייה של שרח.״
בדיוק כך מגיע חלק חדש לפאזל – מתוך שיתוף, סקרנות ורצון לבדוק.
בעקבות תגובתה של גילה ששיתפנו גם בהדהוד הקודם,
רבים פנו אלינו וביקשו את כתובת בית הכנסת.
תודה למלכה מוהליבר שסייעה לנו לאתר את הכתובת:
בית הכנסת ג׳רבה (ג'ריבה) – אור תורה / גריבת ג׳רבה
רחוב גולומב 34, פינת רחוב הרצוג, אופקים.
כך גם קרה השבוע, כשפניתי למוזיאון היהודי בפרנקפורט בבקשה
לקבל תמונות נדירות של מרתה ורטהיימר,
דמות מרתקת שאני חוקרת שנים. היססתי מעט אם לפנות,
אך בתוך שעות אחדות בלבד קיבלתי מענה אדיב מרבקה קיבל מהארכיון,
שצירפה שתי תמונות לשימוש.
לפעמים תשובה נדיבה אחת פותחת דלת לעולם שלם.
השבוע גם הופתעתי לגלות שמנהגי נשים שעליהם כתבתי –
ניקוי הבית, בישול, אפייה ולבישת בגדים נקיים במחצית יום תשעה באב –
נתפסו אצל אחדים כ"פרימיטיביים".
אבל אלה לא היו רק מטלות הבית.
זו הייתה דרך של נשים לתרגם את התקווה לגאולה – למעשים יומיומיים.
להכין את הבית, את הגוף ואת הלב לאפשרות שהבשורה יכולה להגיע בכל רגע.
עם השנים התרחקנו מרבים מן המנהגים הללו, ובמקומם צומחות דרכים חדשות בתשעה באב:
שיעורי לימוד, מעגלי נשים, נגינה ומפגשי זום של חיבור ותקווה.
אבל אולי התיקון אינו רק ליצור חדש.
אולי הוא גם לעצור ולהבין את הדפוס שהותירו לנו הנשים שחיו לפנינו:
כיצד ארגו אמונה, כאב ותקווה בתוך חיי היומיום, ואלו כלים סמנו לנו להמשך הדרך.
מנהגי הנשים אינם רק זיכרון מן העבר. הם יכולים להיות גם מפת דרכים לעתיד.
תודה לכל מי ששולחים, משתפים, שואלים ומצטרפים למסע.
שבת שלום וסופשבוע נעים,
עליזה

באדיבות המוזיאון היהודי, פרנקפורט

מתוך האתר.