תפילתה של פאני נוידא להפרשת חלה
בשנת 1855 פרסמה פאני נוידא במורביה את שעות התייחדות, ספר תפילות שכתבה לנשים ולנערות יהודיות. בין תפילות לחתונה, לידה, ילדים, מחלה, אלמנות, פרנסה ורגעי החיים השונים היא כללה גם תפילה מיוחדת שכותרתה פשוט: "תפילת חלה".
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם! בְּמִצְוָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה אֲנִי מַפְרִישָׁה שִׁעוּר מִן הַחַלָּה. עוֹד אֶזְכְּרָה שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן, בְּלֵב חָפֵץ, הֶעֱלוּ אֲבוֹתֵינוּ עַל מִזְבַּחֲךָ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. גַּם הַיּוֹם, אֱלֹהֵינוּ, אָנוּ מַעֲלִים לְפָנֶיךָ קָרְבְּנוֹת אַהֲבָה שֶׁיֵּרָצוּ לְפָנֶיךָ.
בְּשָׁעָה שֶׁאָנוּ מַשְׂבִּיעִים אֶת רַעֲבוֹנוֹ שֶׁל הַנִּצְרָךְ, מְקִלִּים עַל מְצוּקָתוֹ וְחֶסְרוֹנוֹ, וּמְסַלְּקִים אֶת דַּאֲגוֹת פַּרְנָסָתוֹ, אָנוּ מַעֲלִים קָרְבָּן לְפָנֶיךָ, אֲבִי דַּלִּים וַעֲנִיִּים. אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, קַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּרוּמָתִי וְתֵן לִי לֵב חָזָק וְנֶאֱמָן, וְגַם אִם תִּדְרֹשׁ מִמֶּנִּי קָרְבָּנוֹת גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים, אַעֲלֶה אוֹתָם וְאֶשְׂמַח בֶּאֱמוּנָתִי.
תֵּן לָנוּ לְהַרְוִיחַ אֶת לֶחֶם יוֹמֵנוּ בְּכָבוֹד וְלֹא בְּמוֹרָא, וְתֵן שֶׁנֹּאכַל מִמֶּנּוּ וְשֶׁיַּשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשִׂגְשׂוּג.
וּבְרֹב בְּרִיאוּת וְכֹחַ נִשְׂמַח בַּחַיִּים וּבְחַסְדָּם, וּבְלֵב שָׂמֵחַ וּבְרוּחַ טוֹבָה נְהַלֶּלְךָ, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וּשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ.
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה.
אחייניתי שיר, סטודנטית לפסיכולוגיה, שלחה לי תמונה שלה לפני לידתה, מפרישה חלה וקוראת את תפילתה של פאני. תפילה שנכתבה במורביה במאה ה־19 הייתה פתאום שוב בידיה של אישה צעירה בישראל,
רגע לפני שהיא הופכת לאם.
כך נראית מסורת כשהיא חוזרת לחיים.
אבל מכל תפילות החלה שפגשתי במסע שלי, אחת ממשיכה לרגש אותי במיוחד.
תחינת פרל אשת ר' לוי יצחק מברדיטשוב
רבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מִלְּפָנֶיךָ, אָנָּא עֲזֹר לִי,
שֶׁכְּשֶׁיְּהֵא לֵוִי יִצְחָק שֶׁלִּי מְבָרֵךְ בַּשַּׁבָּת עַל הַחַלּוֹת הָאֵלֶּה,
יְכַוֵּן בְּלִבּוֹ אוֹתָן הַכַּוָּנוֹת שֶׁאֲנִי מְכַוֶּנֶת בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁאֲנִי לָשָׁה וְאוֹפָה (האור הגנוז, מרטין בובר).
יש בתפילה הקצרה הזאת עולם שלם.
פרל אינה מבקשת שבעלה, מן הדמויות החסידיות הגדולות והמוכרות, יכניס קדושה אל החלות שהיא אפתה. להפך. היא מבקשת שכאשר הוא יברך עליהן, הוא יצליח לכוון אל הכוונות שהיא כבר הכניסה בהן בשעת הלישה והאפייה.
הידיים שלה כבר היו שם.
הכוונה שלה כבר בתוך הבצק.
מן המטבח אל המעגל
כוכב בלה וולנברג, סטודנטית בקורס תפילת נשים, כמעט לא הכירה את הפרשת החלה בילדותה.
דווקא בתקופת הקורונה היא החלה לראות נשים בסביבתה מתכנסות להפרשת חלה, מתפללות ומחפשות יחד תחושת חיבור בתוך אי הוודאות. בתקופת המלחמה היא ראתה שוב התכנסויות כאלה,
סביב תפילות לשלום החיילים, לרפואת הפצועים ולחיזוק עם ישראל.
ורק בהמשך נכנסה המצווה גם אל ביתה שלה, כאשר אמה החלה להפריש חלה.
מכאן נולדה אצלה שאלה נהדרת: האם הדרך שבה אישה פוגשת לראשונה את הפרשת החלה משפיעה על מה שהמצווה תהיה עבורה?
כדי לבדוק זאת היא ערכה במסגרת הקורס שאלון בקרב 51 נשים.
המדגם קטן ואינו מתיימר לייצג את כלל הנשים בישראל, אבל התמונה שעלתה ממנו מעניינת. אצל נשים שפגשו את הפרשת החלה דרך הבית, אמא או סבתא, בלט החיבור למסורת, לאמונה ולתפילה אישית.
אצל מי שפגשו אותה לראשונה בערב נשים או באירוע קהילתי, בלטו יותר התפילה המשותפת והשייכות הנשית:
כ-91 אחוז מן המשיבות בקבוצה זו תיארו את המצווה כרגע אישי של תפילה ובקשה או כחוויה קהילתית נשית.
לעומת זאת, אצל מי שנחשפו למצווה בעיקר דרך הרשתות החברתיות, התמונה הייתה פחות אחידה.
הרשת יכולה לפתוח דלת, אבל לא תמיד נוצרת בעקבותיה אותה תחושת חיבור.
אולי לא רק מה אנחנו מקבלות חשוב. גם ממי ואיפה קיבלנו אותו.
עבודתה של ליאור טודורוס מוסיפה לתמונה עוד זווית: הפרשת החלה העכשווית יכולה לשמש מרחב ביניים, מקום שבו נשים דתיות, מסורתיות וחילוניות נפגשות סביב אותה פעולה, גם כאשר היחס שלהן להלכה, לתפילה ולמסורת שונה. במובן הזה, קערת הבצק נעשית לעיתים נקודת מפגש יהודית נגישה בין עולמות.
מהסטורי אל התפילה
שיר פורת, סטודנטית נוספת בקורס, הגיעה אל הפרשת החלה במסלול דומה.
גם בביתה המצווה לא הייתה חלק משגרת הילדות. המפגש הראשון שלה הגיע דווקא דרך חברות שהתחתנו. היא הוזמנה לערבי הפרשת חלה, התחברה לאווירה ולמעגל הנשי, והתחילה לשאול איך הפכה מצווה ביתית לטקס שכמעט מצופה היום מכלה צעירה לקיים.
שיר שוחחה עם אחותה ועם חברתה. אחותה תיארה את השבועות שלפני החתונה:
ספקים, רשימות, טבלאות אקסל, לחץ. בתוך כל זה היא חיפשה רגע אחד שיחזיר אותה אל המשמעות
של מה שעומד לקרות. בערב הפרשת החלה, מוקפת בנשים הקרובות אליה, היא מצאה את הרגע הזה ופרצה בבכי של פורקן והתרגשות. חברתה הודתה שבהתחלה רצתה ערב הפרשת חלה כי ראתה את זה "אצל כולן בסטורי". זה היה יפה, פוטוגני וחלק ממה שכלה עושה. אבל במהלך הערב משהו השתנה. כשהתבקשה לעצום עיניים ולנסח את בקשות הלב שלה, האירוע שנולד מתוך הסטורי הפך למפגש עמוק
עם עצמה ועם החברות שסביבה.
לפעמים הדרך אל הטקס מתחילה בסטורי. היא לא בהכרח מסתיימת שם.
לא רק כלות
ככל שהמשכנו לאסוף עדויות, התברר שהפרשת החלה מופיעה היום שוב ושוב דווקא בצמתים
של החיים. ורברה עוזיאל ראיינה נשים שבחרו לקיים ערב הפרשת חלה מסיבות שונות לגמרי.
אורנית פזרקר דהן קיימה הפרשת חלה בשנת האבל הראשונה על אביה. היא הרגישה שהיא מבקשת לעשות משהו משלה לעילוי נשמתו. לדבריה, בניגוד לאחיה, היא אינה יכולה לומר עליו קדיש, ולכן יצרה ערב שבו הכינה את העיסה, בירכה, הפרישה ואפתה, כשסביבה אמה ונשים נוספות.
המעמד הפך עבורה למרחב של זיכרון, בכי וקשר עם אביה. מרואיינת נוספת שיתפה שבחרה לערוך הפרשת חלה לקראת לידה, לאחר שחוותה הפלה בשלב מתקדם של היריון קודם. היא הזמינה בנות משפחה, חברות ושכנות, ומתארת ערב אינטימי של אמונה, פחד, תמיכה ובקשה ללידה בשלום.
כשהחיים נעצרים לרגע
עדי מביאה סיפור משפחתי אחר. אמה התמודדה עם משבר רפואי מורכב של בתה.
בתוך החרדה, חוסר הוודאות והצורך לקבל החלטות, היא פנתה להפרשת חלה.
חשוב לדייק: הלישה והתפילה לא נועדו להחליף את הטיפול הרפואי או לפתור את השאלה הרפואית.
עדי מתארת אותן כפעולה שנתנה לאמה כוח, תחושה שהיא יכולה לעשות משהו, ומרחב אינטימי של דיבור והתייעצות עם אלוהים בתוך מציאות שחלקים גדולים ממנה לא היו בשליטתה.
ומה שהחל מתוך משבר לא הסתיים כשהמשבר חלף. עדי מספרת שאחותה היום אישה צעירה ועצמאית, ואמה ממשיכה ללוש ולהפריש חלה מדי שבוע. מעשה שנולד מתוך חרדה הפך למעשה קבוע של הודיה
ושל הכרה בכך שגם השגרה הבריאה אינה מובנת מאליה. אולי זו אחת הסיבות שטקס עתיק כל כך חוזר דווקא ברגעים שבהם הקרקע נשמטת: הוא אינו נותן בהכרח תשובה, אבל הוא נותן פעולה, מילים ומקום להניח בו את הפחד.
כבר ב-2015: "לב פועם ותופח של מפגשי נשים"
כבר בשנת 2015 כתבה ליהיא לפיד על התופעה שראתה מתרחבת סביבה, ותיארה את הפרשת החלה כמי שיצאה ממטבחי האימהות והסבתות והפכה ל"לב פועם ותופח של מפגשי נשים".
היא הגיעה בעצמה לערבי הפרשת חלה מתוך סקרנות, וגילתה שכל ערב נראה אחרת בהתאם לאישה שמובילה אותו. הטור שלה נכתב גם מול גל של לעג וביקורת כלפי התופעה, והוא הציב כבר אז שאלה שעדיין רלוונטית: האם חזרה אל מעשה המזוהה עם המטבח היא בהכרח נסיגה אל תפקיד נשי ישן, או שאפשר לראות בה גם לקיחה מחדש של מרחב נשי והפיכתו למקום של קול, מסורת וקהילה?
התרגשתי במיוחד כאשר ליהיא חיברה באותו טור את מה שראתה בערב הפרשת החלה אל תפילת נשים, ואל הידע שעבר במשך דורות בין נשים, לעיתים תוך כדי מלאכות החיים עצמן. היום, יותר מעשור אחר כך, התופעה התרחבה ונעשתה מגוונת יותר.
אבל לא כולן מתחברות
הפרשת החלה אינה נחווית באופן אחד על ידי כולן. בשאלון של כוכב בלה היו נשים שתיארו את המעמד כרגע של קשר עמוק עם אלוהים וכמפגש נשי מחזק. אחת מהן אמרה משפט נפלא: "הבצק יכול לקבץ." אבל היו גם קולות אחרים.
אישה אחת אמרה שהייתה רוצה לקיים את המצווה אך אינה מתחברת לתפילות שנוספו סביבה. אחרת הסתייגה מן המסחור של ערבי הפרשת החלה ומהפיכתם לעסק.
גם שיר מצביעה על המתח שבין חוויה רוחנית לבין הפקה: לבוש לבן, מוזיקה, ערכות מעוצבות, תמונות לרשת ולעיתים גם מחיר וציפייה חברתית. עבור כלה, הערב עלול להפוך לעוד משימה ברשימת המטלות שלפני החתונה.
המתח הזה אינו מבטל את הטקס.הוא דווקא הופך אותו למעניין יותר.
כי מסורת חיה אף פעם אינה קפואה. היא משתנה, סופגת השפעות, מעוררת מחלוקת, מקבלת לבושים חדשים ומאלצת אותנו לשאול בכל דור: מה נמצא בלב המעשה, ומה הצטרף אליו בדרך?
מסורת כבר לא עוברת רק מאם לבת
אולי זו התובנה שהכי מסקרנת מכל החומרים שאספנו. אנחנו רגילות לחשוב על מסורת כעל קו: סבתא, אמא, בת. אבל היום המסלול יכול להיראות אחרת לגמרי. אישה שלא ראתה את אמה מפרישה חלה יכולה לפגוש את המצווה אצל חברה. בת יכולה להביא מנהג הביתה, ואמא להתחיל לקיים אותו בעקבותיה. מישהי אחרת תראה סרטון, תוזמן לערב כלה, תפגוש אותו בזמן מלחמה או תגיע אליו דווקא בעקבות משבר.
והסיפור של דקל לוי ממחיש יפה עד כמה התנועה הזאת יכולה גם להתהפך.
דקל פגשה את הפרשת החלה לראשונה כשהייתה בת שמונה, בחנוכת בית של חברה של אמה. כמה שנים לאחר מכן השתתפה בערב הפרשת חלה של בנות ואימהות לקראת בת המצווה. בהמשך, לקראת גיוסה לצבא, אמה היא שביקשה להביא את הפרשת החלה אל תוך ביתן,
לאחר שראתה עד כמה בתה התחברה לטקס. דקל עצמה כבר הפכה בהמשך ממשתתפת למי שמובילה ערבי הפרשת חלה לאחרות.
לפעמים המסורת אינה יורדת רק מאמא לבת. לפעמים הבת מחזירה אותה הביתה.
ואז היא ממשיכה הלאה. כוכב בלה מתארת את אותו שינוי מזווית רחבה יותר:
מן המסירה המשפחתית אל הקהילה, האירועים והרשת הדיגיטלית. וזה אולי מסביר משהו מן הכוח של הפרשת החלה עכשיו. זו מצווה עתיקה, אבל הדרך אליה יכולה להיות חדשה לגמרי.
המצווה נשארת אותה מצווה. המרחב שסביבה משתנה.
קערת הבצק שהייתה פעם כמעט מובנת מאליה במטבח הופכת היום לפעמים לבחירה מודעת.
לעצור. לגעת בחומר. לברך. להיזכר. לבקש. להיות יחד.
ואצלכן?
אנחנו ממשיכות לאסוף את הסיפור.
איך פגשתן לראשונה את הפרשת החלה? האם אמא או סבתא לימדו אתכן?
האם הגעתן אליה דווקא דרך חברה, חתונה, לידה, משבר או הרשת? האם נשמר אצלכן נוסח תפילה משפחתי, כרטיס ישן, סידור, צילום, זיכרון של מילים שנאמרו בזמן הלישה?
כתבו לנו ושלחו.
אנחנו מבקשות לאסוף לא רק איך מפרישים חלה.
אנחנו מבקשות לשמוע מה נשים אומרות כשהידיים שלהן בתוך הבצק.
קרדיט
הערך נכתב במסגרת מיזם "תפילת נשים", בעקבות מחקר, מקורות ועדויות שנאספו לאורך השנים, ובסיוע עבודות שנכתבו בקורס תפילת נשים באוניברסיטת בר-אילן,
בהנחיית ד"ר עליזה לביא.
תודה לסטודנטיות כוכב בלה וולנברג, שערכה שאלון על דרכי ההיכרות עם הפרשת חלה ומשמעותה כיום; שיר פורת, שחקרה את פריחתם של ערבי הפרשת החלה בקרב כלות צעירות; ורברה עוזיאל, שאספה עדויות מנשים שקיימו את הטקס בצמתים של אבל, לידה ונישואים; נועה כהן, שבחנה תחינות ותפילות להפרשת חלה מן המאה ה-18 ועד ימינו;
דקל לוי, שתיעדה את מסעה האישי ואת האופן שבו המצווה יכולה לעבור גם מן הבת אל הבית ומשם הלאה; ליאור טודורוס, שבחנה את הפרשת החלה כמרחב נשי עכשווי המחבר בין נשים בעלות זהויות שונות; ועדי כהן, שהביאה סיפור משפחתי על הפרשת חלה כמקום של תפילה, פעולה ואחיזה בתוך משבר רפואי.