חבלי לידה, חבלי מנהיגות
איש בעולם של דיכוי ושעבוד נשאב לתוך הייאוש. נשאב עד כדי כך, שהוא מפנים בבלי-דעת את דרכם
של מדכאיו ומבקש להפסיק את שרשרת החיים, גם אם עליו להתכחש לילד שנושאת אשתו ברחמה.
האיש הזה הוא לא רק אדם פרטי אלא מנהיג, ולכן כולם הולכים בעקבותיו.
הם לא מתקוממים ולא מנסים לשנות את רוע הגזירה שהוא, המנהיג, גזר על עצמו ועל עמו.
אבל ילדה אחת בת שש רואה את הנעשה ונזעקת. בתו. בכמה משפטים היא מצליחה לפקוח את עיניו ולראות את משמעות מעשיו. הוא מתעשת. החיים חוזרים להילחם כנגד המוות והייאוש.
כיון שגזר פרעה ואמר 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר עמרם: ולריק ישראל שוכב את אשתו?
מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגירש את אשתו כשהיא מעוברת שלושה חדשים. ועמדו כל ישראל וגירשו נשותיהם.
אמרה לו בתו: אבא, גזירתך קשה משל פרעה. פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים
ועל הנקבות. פרעה הרשע ספק גזירתו קיימת, אבל אתה צדיק וגזירתך מתקיימת.
עמד הוא והחזיר את אשתו. עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהן. (שמות רבה, פרשה א)
רגע העמידה מול האב הוא רגע מכונן בשביל מרים.
בעוד שעל פי פשט המקרא אנו מתוודעים אל מרים כמנהיגה כאשר היא מסכנת את עצמה
ומתייצבת מרחוק לראות מה ייעשה לאחיה בתיבה על היאור,
המדרש מקדים לכך את הרגע שבו היא עומדת מול אביה ומעיזה פנים נגדו ונגד אמה השותקת.
זהו הרגע בו מתחילה להתגבש דרך המנהיגות הייחודית לה, כאשר היא עדיין ילדה
(אף כי מן הסתם התבגרה מהר בתוקף הנסיבות) ובתוך ביתה פנימה.
"קשה גזירתך משל פרעה". הטון הרך והחומל – כך אני שומעת את מרים מדברת אל אביה –
אינו מרכך את המשמעות הקשה של המלים, המטלטלות את התודעה.
משפט אחד של מרים מעביר את עמרם אל הצד האחר של המתרס, הצד של התליין.
במבט ראשון, החיבור בין עמרם לפרעה הוא אבסורדי ומקומם. אבל ככל שאנו מעמיקים בפסוקים ובמדרשים המשלימים את הפערים שבהם, אנחנו מגלים קו עקבי החוצה ומבחין בין גברים לנשים,
עד שנוצרת חלוקה חדשה, מגדרית, המחליפה את גבולות החלוקה הלאומיים.
כך, בתו של פרעה מצטרפת למרים בחתירה כנגד צו אביה להמית את ילדי העברים, מָשה את התינוק
מן היאור ומעניקה לו חיים. היא "מיילדת" אותו בשנית ומסכימה להצעת מרים להביא לו מינקת מן העבריות.
קודם לכן, המיילדות העבריות לוקחות על עצמן את תפקיד שמירת החיים והמשכיותם,
תוך סיכון נפשן בהפרת ציוויו של פרעה: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א יח). וכך מספר המדרש:
המדרש הזה מעמיק ומרחיב את המוטיב של שמירת החיים כמוטיב מרכזי במנהיגותה של מרים,
שהיא מנהיגות של חיים. המגמה הזו נמשכת גם במדרש המזהה את המיילדות במצרים, מצילות הילדים בעורמה ותושייה, עם יוכבד ומרים: מה היו המיילדות? … רבי שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא חמש שנים, שאהרן גדול ממשה שלש שנים. … פועה, שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו. ואמרה לו: אוי לו לאותו האיש, כשיבוא האלוהים להיפרע ממנו! נתמלא עליה חימה להרגה.
שפרה, שהיתה משפרת על דברי בתה, ומפייסת עליה.
אמרה לו: על זה אתה משגיח? תינוקת היא ואינה יודעת כלום (שמות רבה, פרשה א).
הפירושים והמדרשים מדגישים כי פעולת המיילדות הייתה הרבה מעבר מהימנעות מהמתה.
בתוקף התנאים נעשו המיילדות למנהיגות חברתיות במלוא מובן המלה:
"ותחיין את הילדים" – וכי מאחר שלא עשו כאשר דבר אליהן, אין אנו יודעין שקיימו את הילדים?
למה הוצרך הכתוב לומר "ותחיין את הילדים"?
[אלא] יש קילוס בתוך קילוס: לא דיין שלא קיימו את דבריו, אלא עוד הוסיפו לעשות עמהם טובות.
יש מהם שהיו עניות, והולכות המיילדות ומגבות מים ומזון מבתיהם של עשירות ובאות ונותנות לעניות,
והן מחיות את בניהן. הוא שכתוב: 'ותחיין את הילדים' (שמות רבה א, טו).