נשים אומרות קדיש
בעשורים האחרונים הולך ומתרחב המנהג שנשים אומרות קדיש במניין לאחר פטירת הוריהן. בקהילות רבות בארץ ובעולם הפך הדבר לחלק מן המציאות הקהילתית.
עבור נשים רבות זהו רגע עמוק של זיכרון, שייכות והמשכיות.
הנושא קיבל ביטוי ציבורי בישראל כאשר הרבנית רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל שנרצח
בשנת 2014, אמרה קדיש בלוויית בנה. כאשת הלכה וכאם, היא נתנה פומביות למעשה
שנגע בלב רבים. קול הקדיש שלה, שנאמר מתוך כאב גדול אך גם מתוך אמונה עמוקה,
הפך לסמל של עמידה רוחנית ושל השתייכות למסורת גם ברגעי השבר הגדולים ביותר.
תקווה שריג: ילדה שאמרה קדיש בירושלים
תקווה שריג נולדה בירושלים בי"ח באדר תרע"ה, 14 במרץ 1915, בת יחידה למחנך ולסופר
הרב ד"ר יוסף זליגר ולאה לבית רוזנקרנץ. היא גדלה בבית דתי בירושלים,
בשכונת כרם שמחוץ לחומות העיר העתיקה.
בשנות מלחמת העולם הראשונה נסגר בית הספר שבו לימד אביה, והמשפחה עברה ליפו,
שם הקים ד"ר זליגר את בית הספר העברי "תחכמוני". לאחר המלחמה חזרה המשפחה לירושלים.
בשנת 1919, כאשר הייתה תקוה בת ארבע בלבד, נפטר אביה ממחלה.
לפי צוואתו, הייתה זו דווקא בתו הקטנה שאמרה עליו קדיש בבית הכנסת.
המעשה, שהיה יוצא דופן באותם ימים, משקף מציאות שבה גם בתוך העולם המסורתי נמצאו קולות שראו מקום לבת לקחת חלק בטקס הזיכרון היהודי.
זלדה: קדיש של בת יחידה
המשוררת זלדה שניאורסון־מישקובסקי נולדה בעיר יקטרינוסלב שבאימפריה הרוסית.
היא באה ממשפחה רבנית מפוארת: אימה רחל הייתה בתו של הרב דוד צבי חן
מחשובי רבני חב"ד, ואביה רבי שלום שלמה שניאורסון היה רב ידוע מצ'רניגוב,
מצאצאי האדמו"ר השלישי של חב"ד, ה"צמח צדק".
אביה וסבה נפטרו כאשר הייתה צעירה, ודמויותיהם השפיעו עמוקות על נפשה ועל עולמה הרוחני.
זלדה הייתה בת יחידה. לכן, כאשר נפטר אביה, נהגה להגיע מדי בוקר במשך שנת האבל
לבית הכנסת שאפשר זאת ולומר קדיש לעילוי נשמתו.
עבור זלדה, הקדיש לא היה רק מנהג אלא ביטוי אישי של זיכרון, אהבה והמשכיות.
מעשה זה, שהיה חריג למדי באותם ימים, משקף את הדרך שבה נשים מצאו בתוך המסורת מקום להביע את קולן ואת אבלן.
גם בר דויטש, סטודנטית בקורס תפילת נשים בהנחיית ד"ר עליזה לביא, הביאה לידיעתנו סיפור מעניין: אמה של הנרייטה סולד נפטרה, וכאשר הוצע לה שמישהו אחר יאמר קדיש במקומה, היא כתבה:
“יודעת אני היטב וזוכרת מה הם המנהגים היהודיים… אולם הריני מאמינה כי חיסולו של דור נשים זה בקדיש הנאמר על ידי זר יפגע בקדושת המושג קדיש… לפי הרגשתי, יש משמעות לקדיש רק אם יש קשר פנימי בין הנפטר לבין זה האומר קדיש… אין בדעתי לקבל את הצעתך… קדיש זה שלי יהיה בבחינת הד הקול של אמי.”
(שפירא, מיכל, “הנרייטה סאלד והקדיש: עיון מגדרי”, מסכת ב, תשס"ג, עמ' 133–145)
בדבריה מבקשת סאלד להדגיש כי הקדיש אינו רק חובה דתית או פעולה טקסית, אלא ביטוי של קשר חי בין אדם למתיו. בכך היא פותחת פתח להבנה חדשה של הקדיש לא רק כמעשה ציבורי, אלא גם כחוויה אישית עמוקה.
עם זאת, במסורת היהודית יש גם דרכים רבות לעילוי נשמת הנפטר.
מעשי חסד, צדקה, לימוד תורה וקידוש שם שמים בחיי היום יום נחשבים אף הם לזכות גדולה לנשמה. יש אף הסבורים כי מעשים אלו אינם פחותים בחשיבותם מאמירת הקדיש עצמה.
מאחורי הדיון ההלכתי עומדים בני אדם, משפחות וזיכרונות.
עבור נשים רבות אמירת הקדיש הפכה למרחב שבו האבל הפרטי פוגש את הקהילה ואת המסורת.
באדיבות ד"ר יואל רפל, היסטוריון של עם ישראל וארץ ישראל, סופר, עורך ועיתונאי ישראלי. מנהל ארכיון אלי ויזל שבאוניברסיטת בוסטון.
תגובה אחת
תודה רבה לחיזוק ועידוד של מנהג שהוא כלכך אישי.
מתחברת לכל הנשים המנהיגות מורות הדרך. ובמיוחד לאחותי מורתי הגדולה הנרייטה סאלד.
בעז"ה ובלי נדר אתפלל לעילוי נשמת אבי מורי בחנוכה הקרוב. יום השנה ללכתו מאיתנו.