לא רק הכנה לפסח: הסוד הנשי של שבת הגדול
שלום לך,
במסע עם תפילת נשים, הגעתי לפני כמה שנים לבוסטון,
לקהילה קטנה בשם מסקרן: "זוכרי שבת".
כששאלתי לפשר השם, הם חייכו וסיפרו שפעם בחודש הם נפגשים,
עוצרים רגע, וזוכרים. מי הם, מאיפה באו לאן הם שייכים.
הזיכרון, כך הבנתי שם, הוא לא רק פעולה של הראש. הוא בחירה. הוא זהות.
השבת שלפנינו היא לכאורה עוד שבת בלוח השנה, אבל למעשה היא שונה.
היא נקראת שבת הגדול והיא נולדה מהחיים עצמם, ממנהגי קהילות באשכנז ובצרפת בימי הביניים.
לא הלכה שנקבעה מלמעלה, אלא מנהג וזיכרון שהציבור קיבל על עצמו, המתכתב עם הציווי בסוף ההפטרה:
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי".
אבל איך זוכרים? לא רק בלימוד אלא במעשה.
ואיך זוכרות? מצד אחד נשים היו שותפות מרכזיות ליציאת מצרים:
מיילדות שמסרבות לפקודה, אימהות שמצילות ומרים שמובילה (ותודה ליפה בניה על המאמר המרתק).
ומצד שני, בהגדה בליל הסדר, קולן כמעט
ואינו נשמע. הנוכחות גדולה, הקול נעדר.
ואולי דווקא מתוך הפער הזה נולד מנהג נשי מרתק:
בקהילות אשכנז, נשים נהגו לקרוא מההגדה כבר בשבת הגדול.
לא כחזרה, אלא כהתכנסות. זמן למעגל נשים לעצור בתוך ההכנות,
לשבת יחד, ולספר את הסיפור השלם. להחזיר לעצמן מקום בתוך הזיכרון.
שבת הגדול הופכת לרגע של מעבר:
לא רק הכנה לליל הסדר, אלא הזדמנות להעביר הלאה את הזיכרון.
מאם לבת, מסבתא לנכדה, לכל המשפחה.
הזיכרון שלנו הוא לא רק עבר, הוא עתיד שנבנה.
וגם עכשיו, בימים מורכבים של מציאות לא יציבה,
אנחנו רואות שוב את אותו דפוס: נשים בחזית ובעורף, אימהות, לוחמות,
נשות מילואים, מנהיגות, שבתוך מציאות בלתי נתפסת מגלות תושייה,
אומץ ועוצמות נפש. כמו אז, גם היום.
אולי זו המשמעות העמוקה של שבת הגדול:
לעצור. לספר. לזכור יחד.
ולתת מקום לקולות שלא תמיד נכתבו, אבל תמיד היו שם:
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, ועתידין להיגאל".
שמחה לשתף שבמפגש הבא ניפגש לערב מיוחד – והפעם לא בזום.
הזדמנות נפלאה להכיר יותר ולהתחבר. מוזמנות לשריין ביומן –
כ"ח בניסן, יום רביעי, 15.4 שעה 20:00
שבת שלום וסופשבוע רגוע,
עליזה
וצוות תפילת נשים

