להחזיר את השפה. לחבר את הקול.
קהילה יקרה,
השבוע נפתח הסמסטר.
ללמד וללמוד בזום זה מאתגר. אני מתגעגעת למבט, לשפת הגוף,
לרגעים שבין המילים. ובכל זאת, קרה משהו.
שאלתי את הסטודנטים: מי לימד אותך להתפלל? האם ראית בבית דמויות מתפללות?
האם זה בא מבחוץ, או צמח מתוכך? ברגעי פחד או משבר, לאן את פונה לסידור או לתפילה שבלב?
התשובות היו כנות, נוגעות, מפתיעות.
ואז אחת הסטודנטיות, שאלה שאלה שעוררה בי מחשבות:
יש הדהוד בין דורי. אבל מה קורה כשהשרשרת הזו נקטעת?
אלקס ריף, משוררת ויזמית חברתית, משתפת באתר תפילת נשים ומספרת על סבתה קלרה, ניצולת שואה. על הקרבה שהייתה, ועל המרחק שלא הצליחו לגשר. הסבתא רצתה לספר.
הנכדה לא ידעה לשמוע.
רק מאוחר יותר, דרך הכתיבה, נוצרה דרך חדשה להקשיב. להחזיר קול.
הסיפור הזה הוא לא רק אישי.
הוא סיפור יהודי.
דור הסבתות נשא תפילות, מנהגים ושפה חיה. דור הילדים לעיתים גדל בתוך ריק.
ודור הנכדים עומד מול בחירה: לשכוח, או להשיב.
השבת נקרא את פרשת ויקרא.
פרשה של קורבנות, של סדר. אבל חכמינו כבר לימדו: התפילה לא באה במקום הקרבן, אלא לצדו.
תפילה יכולה להתקיים בכל מקום. באמצע היום, בין משימות, בתוך החיים ובשפות שונות.
וזו בדיוק מהות העשיה שלנו:
היעזרו באתר, שתפו, תמכו ועזרו לנו להמשיך.
שבת שלום, חודש טוב וסוף שבוע שקט
שלך,
עליזה
וצוות תפילת נשים

