עשרת ימי תודה: בין כאב לתקווה
שלום לך,
הימים שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות
הם ימים של התכנסות. זיכרון, געגוע והכרת הטוב.
געגוע הדורות הצמיח בדור הצעיר בישראל מסורת לימים הללו,
מעין עשרת ימי תודה. זו הזמנה להתבוננות – בין כאב לתקווה –
על שייכות, על בית ועל אחריות.
אתמול, בערב ראש חודש אייר, התכנסנו בביתה של חברתנו רחלה תמימי
(נחזור להיפגש בזום בחודש הבא). שוחחנו על החיבור של נשים לראש חודש,
כשהלבנה מתמעטת ושבה להופיע, ועל חיינו הנעים בין העלם להתחדשות (להרחבה באתר לחצו כאן). רחלה, מרפאת קול, הזמינה אותנו בעזרת כלי נגינה עתיקים לעצירה, הקשבה, תפילה ותקווה.
בפרשת השבוע, תזריע-מצורע, מופיעה פרשה מסתורית: צרעת הבית.
הכלי יקר (פראג, המאה ה־16) מסביר: הבית הוא לא רק אחוזה,
אלא מבחן ללב. מה שיש לנו אינו רק שלנו, והיכולת לפתוח, לתת ולחלוק, היא שמעניקה לבית את משמעותו.
בין זיכרון לעצמאות, אולי זו הזמנה שקטה להתבוננות אישית:
לא רק להחזיק בבית, אלא לפתוח אותו, ולשאול: מה אני בוחרת להכניס אליו, ומה אני בוחרת לחלוק ממנו.
שבת של תקווה ושלום וסוף שבוע רגוע,
שלך,
עליזה
