ה"בבולנקה" (Babushka): הסבתות שנשאו את הידע היהודי בבית
עוד לפני התקופה הסובייטית חיו יהודי בוכרה תחת מגבלות של שלטון מוסלמי.
עד ראשית המאה ה-20 הוטלו על היהודים באזור הגבלות שונות, ובהן מגבלות על בניית בתי כנסת חדשים ועל ביטוי פומבי של החיים היהודיים. בהמשך, תחת השלטון הסובייטי, נוספה מציאות אחרת:
מדיניות אתאיסטית, סגירת מוסדות דת, רדיפת רבנים ואנשי קהילה והגבלות חמורות על קיום דתי גלוי.
בתוך המציאות הזאת עבר חלק מן החיים היהודיים פנימה, אל הבית.
ושם, במטבח, בחצר, סביב שולחן המשפחה וברגעי החיים החשובים, היו לנשים תפקיד מרכזי בשימור מנהגים, תפילות, שפה וזיכרון. הן הפרישו חלה בזמן אפיית לחם ה"נון", הדליקו נרות באופן שלא ימשוך תשומת לב, שמרו על מנהגי המטבח והעבירו תפילות ותחינות בעל פה בשפה הבוכרית.
אבל הערך הזה אינו רק סיפור על נשים שחיו לפני עשרות שנים בטג'יקיסטן ובבוכרה.
הוא גם סיפור על נכדה שמתחילה לשאול.
כשהידע נמצא ממש לידנו
יסמין אמינוב, סטודנטית בקורס תפילת נשים באוניברסיטת בר-אילן, היא בת למשפחה בוכרית משני צדדיה. הוריה עלו מטג'יקיסטן בשנות ה-90, וגם סבתא רבתא שלה עלתה ארצה.
כאשר התבקשה לבחור נושא לעבודה מחקרית-אישית, יסמין הייתה בטוחה בתחילה שאין לה מסורת נשית מיוחדת לחקור.
כך היא כותבת: "לא הכרתי את המסורות, לא ידעתי את המנהגים הנשיים, הייתי בטוחה שזה לא רלוונטי מאחר ולא ידעתי בכלל על קיומן של מסורות אלו."
ואז היא חזרה הביתה והתחילה לשאול.
בשיחה עם הוריה הבינה שסבתא רבתא שלה, ילידת טג'יקיסטן, נושאת איתה זיכרונות מן העולם הזה ממש. יסמין החלה לשבת איתה, להקשיב ולראיין אותה. ככל שהשיחות העמיקו, היא גילתה כמה ידע, זיכרונות ומסורות נושאת סבתה, וכמה מן העולם הזה עדיין חי בתוכה.
יסמין מתארת כיצד נחשף בפניה: "עולם שלם, שופע מסורות נשיות, מנהגים סודיים ותפילות שבעל פה, שלא ידעתי שקיימים."
הידע היה קרוב אליה כל השנים. הסבתא הייתה שם. הסיפורים היו שם.
מה שהיה חסר הייתה השאלה. מתוך השאלות התחיל להיחשף עולם.

