תפילת נשים אנוסות | פורטוגל, המאה ה־16
מושג השראה: מציאה
לאחר תקופה של שגשוג רוחני ותרבותי ביהדות ספרד, ירד החושך.
הצו המלכותי של פרננדו ואיזבלה (1492) אסר על שמירת הדת היהודית, והוביל לגירוש, רדיפות וגזרות קשות.
רבים מהיהודים נמלטו מספרד, ואלפים חיפשו מקלט בפורטוגל. ארבע שנים לאחר מכן, ב-1496, המלך מנואל הראשון כפה על יהודי פורטוגל הותיקים והפליטים כאחד, להתנצר. היה זה ניצור בכפייה, מלוּוה בהטעיה ובהונאה.
היהודים נאלצו לחיות בזהות כפולה: נוצרים כלפי חוץ, יהודים בסתר.
האינקוויזיציה, המוסד החקירתי של הכנסייה הקתולית, פעלה ביד קשה, הטילה פחד מתמיד, ורדפה באכזריות אחר כל ביטוי של שמירת יהדות. בקהילות האנוסים בלט מעמד הנשים. נסיבות החיים בחצי האי האיברי של שלהי המאה ה-15 וה-16 דחקו את קיום המצוות מהמרחב הציבורי-קהילתי אל מסתרי הבית. הנשים היו שומרות הגחלת היהודית ומילאו תפקיד ייחודי בהעברת המסורת לדורות הבאים. בין קירות סגורים, הן הדליקו נרות מאחורי תריסים מוגפים, לחשו תפילות, שמרו מנהגים ומסורות והעבירו זיכרונות מאם לבת.
עם השנים, הידע הלך ופחת אך ההקפדה על מנהגים נשמרה.
עדויות שנאספו בתחילת המאה ה־20 על ידי שמואל שוורץ, מהנדס יהודי מפולין שפעל בפורטוגל, חשפו קבוצות של צאצאי אנוסים, שנשאו בליבם שברי מנהגים ותפילות מבלי לדעת את מקורם, אך מתוך תחושת שייכות פנימית ועמוקה. הקלף מהדהד קול דק אך עוצמתי של תפילה נשית חבויה: "וְתֵן לִי מַה שֶּׁאֵינִּי יוֹדַעַת לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ…" תפילה של אמון בכך שיש מי שמקשיב גם כשאין מילים.