הגעתי לקורס עם תשובה מוכנה
כשהגעתי לקורס "תפילת נשים", הייתי בטוחה שאני כבר יודעת להסביר את התמונה. חשבתי שעולם התפילה הממוסד שייך לגברים. שבית הכנסת הוא מרחב גברי,
ושנשים נותרו בחוץ, בבית, עם תפילה פחות נראית, פחות מתועדת ואולי גם פחות חשובה בעיני הממסד.
זו הייתה נקודת המוצא שלי. אבל ככל שהתקדם הקורס התחלתי להבין שהתמונה הזאת, גם אם יש בה אמת, פשוטה מדי. במקום רק לשאול למה אמא שלי אינה הולכת לבית הכנסת, התחלתי לשאול גם:
מה בית הכנסת נותן לאבא שלי? וכדי לענות על השאלה הזאת, עשיתי משהו שלא ציפיתי לעשות כשנרשמתי לקורס. ישבתי לדבר עם ההורים שלי. שאלתי את אמא למה אף פעם לא הרגישה צורך לפתוח סידור, איך היא מבינה את החיבור שלה לדת ומה היא מרגישה כשהגברים יוצאים לבית הכנסת. ושאלתי את אבא מה הוא מקבל מההליכה היומיומית לבית הכנסת. האם זו רק חובה דתית,
או שיש שם גם משהו אחר: סדר, אנשים, שייכות, קהילה.
פתאום הטלפון שמצלצל קיבל משמעות
אחד הדברים שהתחלתי לראות אחרת היה פרט קטן מאוד מחיי היומיום שלנו. אם אבא שלי מתעכב בכמה דקות, הטלפון שלו מצלצל. מחכים לו למניין.
במוצאי שבת יושבים אצלנו בבית חברים מבית הכנסת. יש סביבו מעגל של אנשים שרואים אותו,
שואלים לשלומו, מצפים שיגיע, שמים לב אם הוא חסר. דרך הקריאה במחקר על הקשר בין בית הכנסת לבין רשתות חברתיות ותחושת שייכות, התחלתי להבין שבית הכנסת איננו רק המקום שבו אבא שלי אומר את מילות התפילה. הוא גם עוגן בחיים שלו. מקום קבוע. מסגרת. אנשים שמחכים לו. ואז אבא סיפר לי משהו שלא ידעתי. הוא לא תמיד היה אדם דתי. הדרך שלו לבית הכנסת התחילה כשביקשו ממנו כמה פעמים להשלים מניין. לאט לאט הוא נקשר למקום.
בית הכנסת שבו הוא מתפלל נמצא בשטח ביתו של שכן שלנו, והוא הוקם כחלק מצוואתו של אביו של השכן: כל עוד יש מניין, אסור לסגור את בית הכנסת. אבא לקח את האחריות הזאת עמוק ללב. הוא סיפר לי שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שגם אם לא סיים את יום העבודה, הוא חוזר, מתפלל, ואז יוצא שוב. פתאום מה שנראה לי קודם רק כ"חובה דתית" קיבל שכבה נוספת.
ואז התקשרתי גם לאחי
השיחה עם אבא גרמה לי להסתכל גם על אחי הגדול אחרת. בשנים האחרונות הוא עובר תהליך של התחזקות והתקרבות לדת. מבחוץ הבחנתי בעיקר בסימנים, כיפה, ציצית. אבל במהלך העבודה גיליתי שהוא לומד תורה פעמיים בשבוע עם חבר ועם רב שמלווה אותם. הוא דווקא לא מתפלל שלוש תפילות ביום בבית הכנסת כמו אבא.
כששאלתי אותו איך זה מסתדר, הוא הסביר שהמפגש הקבוע עם החבר ועם הרב מחזק אותו ועוזר לו להתמיד. גם כאן הבנתי שהמסגרת עצמה חשובה.
אצל אבא זו תפילה במניין. אצל אחי זה לימוד משותף. אבל אצל שניהם יש מרחב קבוע עם אנשים אחרים, שמחזיק את החיבור שלהם ומעניק לו קצב ושייכות.
ואז חזרתי אל אמא.
אולי הסתכלתי עליה דרך מה שאין
כל השנים ראיתי את ההבדל בין ההורים שלי דרך הדבר הבולט ביותר לעין. אבא יוצא לבית הכנסת. אמא לא.
אבא מחזיק סידור. אמא לא. אבא נמצא במרחב דתי ציבורי ומוכר. אמא לא. אבל אולי דווקא בגלל שהסתכלתי דרך הכלים המוכרים האלה, לא ראיתי את מה שהיה שם כל הזמן.
במהלך הקורס למדתי על עולמות עשירים של תפילת נשים שהתקיימו במשך דורות, לעיתים בבית, בעזרת הנשים, ליד נרות, סביב לידה, נישואין, בריאות הילדים, פרנסה, פחד ושמחה. חלק מן הקולות האלה נכתבו בספרי תחינות, וחלקם כלל לא תועדו. זה גרם לי לשאול אם תפילת נשים נראית לנו לעיתים "שקופה" לא מפני שלא התקיימה, אלא מפני שהיא התקיימה במקומות שלא ידענו לחפש בהם.
וכשחזרתי אל אמא שלי עם השאלה הזאת, ראיתי משהו אחר. היא לא הפכה פתאום לאישה שמתפללת מסידור.
אבל הפסקתי למדוד את העולם הרוחני שלה רק דרך השאלה אם היא מגיעה לבית הכנסת.
התחלתי לראות את האמונה שלה. את הדרך שבה היא מדברת על אלוהים. את החסד. את הקשרים עם חברות ושכנות. את האופן שבו היא מחזיקה אחרים. את העולם הפנימי שהיא בנתה בלי צורך במסגרת רשמית שתאשר שהוא קיים.
ומה אני רואה סביבי היום?
מרגע שהתחלתי לשאול איפה נשים יוצרות לעצמן מרחבים של תפילה ושייכות,
התחלתי להסתכל אחרת גם על מה שקורה בישראל היום.
למשל, ערבי הפרשת חלה. פעולה שבמשך דורות נעשתה פעמים רבות בבית ובמטבח הפכה בשנים האחרונות לאירוע ציבורי: נשים מתכנסות יחד, שרות, בוכות, רוקדות, מברכות ומשתפות זו את זו.
אפשר לאהוב את התופעה ואפשר גם לבקר אותה. אבל מבחינתי היא פתחה שאלה מעניינת:
מה נשים מחפשות שם?
אולי לא רק את המצווה עצמה. אולי גם את האפשרות להיות יחד במרחב שהן עצמן מעצבות.
מקום שבו נשים מנחות, מדברות, שרות וקובעות את האווירה, ומוצאות זו אצל זו תמיכה ושייכות.
הקריאה במחקרים על יצירת חוויות רוחניות ויהודיות מחוץ לממסד הדתי הפורמלי עזרה לי לנסח
את השאלה, אבל עבורי היא נשארה קודם כול שאלה ישראלית, יומיומית:
אולי נשים לא תמיד מבקשות רק להיכנס למרחב שכבר קיים. אולי הן גם יוצרות מרחבים אחרים.
מרחבים שמתאימים לשפה שלהן, לצרכים שלהן ולאופן שבו הן מבקשות לחוות קהילה, רוח ותפילה.
אנחנו מזמינות אתכן ואתכם להתבונן מחדש.
איזה מנהג של אמא הבנתם רק בבגרות?
איזה משפט שלה נשאר איתכם?
איזו דרך שלה להתפלל, לברך, לנחם, להכין חג או להחזיק משפחה התגלתה לכם רק אחר כך כידע יהודי?
כתבו לנו.
יכול להיות שהפעם לא צריך לחפש בארכיון.
צריך פשוט להתקשר לאמא.
מתוך הקורס "תפילת נשים" באוניברסיטת
בר אילן, בהנחיית ד"ר עליזה לביא. פורסם באישור הכותבת אך בעילום שם.