מעבירות הלאה את מה שהיה אסור לומר בקול
שלום לך,
השבוע בכנס ביקשו ממני להסביר במשפט אחד את הרעיון
של תפילת נשים.
אחרי לא מעט ניסיונות, נשארתי עם המשפט הזה:
תפילת נשים: זיכרון נשכח שחוזר לחיים.
כמה ימים אחר כך, בשבעה של חברתי ורד סוויד, על מות אמה,
המשפט הזה קיבל שוב פנים.
במרחב המרכזי התכנסו הגברים לתפילת מנחה ולשיעור.
אנחנו, הנשים, ישבנו יחד. ואז אחת מבנות המשפחה שאלה בפשטות:
למה אנחנו לא לומדות?
השאלה הזו פתחה שיחה על שבעות משפחתיות, על זיכרונות מבית סבתא,
על מנהגים שנשמרו בלי הסבר, ועל תפילות שנאמרו בלחש.
אותה שאלה קטנה החזירה אותי לשאלה הגדולה יותר:
איך זיכרון יהודי נשמר גם כשאין לו מקום רשמי?
אנחנו כבר בתוך ימי בין המצרים, ימים של חורבן, אובדן ושאלות.
דווקא עכשיו אני חוזרת לעדויות של האנוסות,
נשים ששימרו זיכרון יהודי בתנאים בלתי אפשריים.
גירוש ספרד, שנקשר בזיכרון הלאומי לתשעה באב, הוא מהתקופות הקשות של העם היהודי.
במשך מאות שנים, כאשר היהדות נרדפה ונאסרה,
נשים שמרו בבית את מה שלא ניתן היה לשמור בחוץ:
הדלקת נרות, כשרות, מתן שמות, תפילות, תנועות ידיים וסימנים קטנים של שייכות.
לא תמיד הן ידעו להסביר את הכול.
אבל הן ידעו שצריך לשמור.
במסע עם הספר מנהג נשים פגשתי בפורטוגל את רות אריאל ( קוואלו),
שחקרה ותיעדה במשך שנים את קולותיהן של נשים מצאצאי האנוסים.
רות מסרה לי צרור עדויות מעבודתה המחקרית, ובהן סיפורו של כתב היד מרבורדלו,
ספר תפילות קטן מפורטוגל, שנשמר במשך דורות מתחת לרצפה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא את מאמרה המלא של רות אריאל (קוואלו)
חברת הקהילה באתר תפילת נשים.
ובשבוע הבא, בראש חודש אב, ניפגש לקבוצת הדיון החודשית שלנו:
בין תשעה באב לט״ו באב: שֶׂרַח וסוד הזיכרון הנשי
נדבר על זיכרון שעובר מדור לדור, על קול שנשמר גם אחרי שבר,
ועל תפילה ותקווה גם ללא במה רשמית.
יום רביעי, א׳ באב, 15.7
בשעה 20:00 בזום.
קישור לזום יישלח למייל ולקבוצת הוואצפ שעה לפני המפגש.
לצירוף חברים/ות חדשים לוובינר ולהמשך המסע של תפילת נשים,
לחצו כאן: קבוצת דיון חודשית – תפילת נשים.
שבת שלום וסופשבוע נעים
מחכה לך,
עליזה

