אהבה ורעות
אין לי ארץ אחרת
ואהבת לרעך כמוך
שני משפטים אלו ליוו אותנו השבוע, בקולם של הורים שכולים, בטקסים, בדגלים, בלבבות.
ואהבת לרעך כמוך אינו רק פסוק המופיע בפרשת השבוע אחרי מות-קדושים אלא גם דרישה עמוקה:
לא לפגוע, לא למהר לשפוט, לנסות לרגע להיכנס למקומו של האחר.
לאחרונה נשלח אלינו לאתר תפילת נשים סיפורה של מירה בן־ארי, האלחוטאית הגיבורה של קיבוץ ניצנים (1948), על ידי כלתה של מירה, הצלמת, האוצרת והאמנית הרב תחומית רוני בן ארי, חברת הקהילה.
דרכה נחשפנו לסקירה מרתקת על סיפורה של לוחמת ואם גיבורה.
הקיבוץ היה מבודד, מוקף, כמעט ללא סיוע.
מירה המשיכה להפעיל את מכשיר הקשר גם לאחר לידת בנה דני, והייתה החוט המקשר בין הלוחמים לעולם.
הקרב על ניצנים נמשך שעות ארוכות. מעטים מול רבים. לבסוף נפל הקיבוץ,
33 ממגיניו נהרגו ביניהם מירה, ורבים אחרים נפלו בשבי המצרי.
ואז, במקום חיבוק, הגיע שבר נוסף. על הלוחמים הגיבורים הוטלה אשמת כניעה. קולם לא נשמע.
רק לאחר שנים קבעה הוועדה כי מגיני ניצנים נלחמו בחירוף נפש, מול כוח מצרי וללא סיוע.
העוול הרשמי תוקן. הרמטכ"ל יעקב דורי וראש הממשלה דוד בן-גוריון ביקשו סליחה על העלבון הקשה והפגיעה הממושכת.
בתוך פנתיאון הגבורה הישראלי, דמותה של מירה בן ארי ניצבת כסמל ייחודי ובלתי נשכח.
היא לא הייתה רק לוחמת או אלחוטאית.
היא הייתה אישה שגילמה במעשיה ובבחירותיה את המושג אחריות ומנהיגות נשית.
מירה, הָאֵם היחידה שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות, הפכה לאייקון המלמד אותנו פרק בנאמנות,
בעוז רוח ובמחיר החירות.
בין אז להיום נשארת השאלה:
איך נראית הדרישה ואהבת לרעך כמוך גם כלפי מי ששפטנו? איך נזהרים מפגיעה?
אנחנו בקהילת תפילת נשים ממשיכות לאסוף ידע של זיכרון, של אחריות, ושל מנהיגות.
מוזמנות ומוזמנים להיכנס, לקרוא, ולשתף. כי בין שבר לתקווה,
אנחנו לא רק זוכרים אלא גם מתקנים.
שבת שלום וסופשבוע נעים,
עליזה


רואנדה, בית האמנים, ת"א