"דמעותינו הזורמות כנהר": קול נשי חוצה עדות
יותר מחמישים נשים, ממגוון קהילות ספרדיות, אשכנזיות ותימניות
חתמו על המכתב. זהו רגע נדיר שבו קול נשי חוצה גבולות של עדה ושפה, ומתכנס לבקשה אחת: חיים.
"איך נחיה אנו וילדינו הקטנים?
מי ירחם עלינו?
מי ייתן לנו לחם לאכול?
אם יילקחו בעלינו, נישאר כאלמנות חיות, וילדינו כיתומים.
בארצנו אין לנשים דרך לפרנס את עצמן, וכל חיינו תלויים בבעלינו.
לכן אנו מתחננות: אל תתעלם מדמעותינו הזורמות כנהר,
ופעל למעננו להצילנו."
נוסח הפנייה אינו רק תיאור מציאות הוא ביטוי עמוק של תפילה נשית: אישית, קולקטיבית, ופוליטית כאחד.
ירושלים של תחילת המאה ה־20 הייתה חלק מן היישוב הישן חברה מסורתית, רב־קהילתית ופטריארכלית, שבה המרחב הציבורי היה כמעט כולו גברי. נשים פעלו בעיקר בתוך הבית, ולעיתים במסגרת פעילות צדקה. קולן מופיע מעט במקורות ההיסטוריים של התקופה, ולרוב לא בשאלות ציבוריות רחבות.
על רקע זה, עצם כתיבת המכתב, פנייה נשית קולקטיבית בנושא מדיני וחברתי, היא מעשה חריג ויוצא דופן.
המכתב נשלח אל החכם באשי, הרב חיים נחום, שישב באיסטנבול ושימש הסמכות העליונה של היהודים באימפריה העות’מאנית והמתווך בינם לבין השלטון. מן המכתב עולה כי הנשים פנו גם אל שרים בכירים בממשל העות’מאני, בניסיון רחב להשפיע על רוע הגזירה. מהמחקר עולה כי סופר מקצועי ניסח אותו,
ככל הנראה הרב שלמה יוסף אליאך, שפעל בירושלים למען משפחות המגויסים.
כך נוצר מצב שבו הקול הוא נשי, אך הניסוח עובר דרך יד גברית, עדות למרחב הפעולה המוגבל אך המתהווה של נשים באותה תקופה.
הנשים אינן יוצאות נגד עצם רעיון הגיוס. הן אף מביעות נאמנות לשלטון ומצהירות כי יהיו מוכנות להכין
את ילדיהן לשירות בעתיד. אך בקשתן ברורה:
לא לקחת את הבעלים שכבר הקימו בית. הן מדגישות כי נישאו בתקופה שבה לא היה חוק כזה,
ולכן הפגיעה אינה רק קשה אלא גם בלתי צפויה ובלתי אפשרית לעמידה.
המכתב הזה חושף מהות עמוקה: הקול הנשי גם כאשר אינו נכתב במלואו,
גם כאשר הוא עובר דרך יד אחרת, הוא מעולם לא נעלם.
הוא פועל, מבקש, מתפלל, ומשפיע.
הערך מבוסס על מחקרו החשוב של פרופ’ ירון הראל. תודה לפרופ’ הראל על שהפנה
את תשומת ליבנו לנושא, ובאדיבותו תמצית מן המאמר מובאת כאן בעברית.
להרחבה:
ירון הראל, "The Feminine Voice: The Jerusalemite Women’s Protest Against Their Husbands’ Mobilization into the Ottoman Military". מתוך: כתב העת Michael, כרך 18 (2025), עמ' 113-138