לא רק לימוד: שלושה מפגשים
אחד הממצאים החשובים במחקר הוא שהחברותא הנשית יוצרת בו זמנית שלושה סוגי מפגש:
מפגש עם הטקסט, מפגש עם הזולת, ומפגש עם העצמי.
הטקסט התלמודי דורש מן הלומדות מאמץ אינטלקטואלי: להבין את הסוגיה, לעקוב אחר המהלך,
לשאול שאלות, להציע פירוש. אבל הלימוד איננו מתרחש בחלל ריק. הוא מתרחש מול אישה אחרת.
לכן ההבנה נוצרת גם מתוך הקשבה, מתוך ניסוח בקול, מתוך היכולת לומר “אני לא מבינה”,
“אולי אפשר לקרוא אחרת”, “זה קשה לי”, או “אני חושבת אחרת”.
במובן הזה, החברותא הופכת את הלימוד למעשה של יחסים. לא רק אני והטקסט, אלא אני, את,
והטקסט שבינינו.
המחקר מצא כי הלומדות ראו בחברותא בראש ובראשונה מרחב לימודי, אך הצלחת החברותא הייתה תלויה במידה רבה בקשר הבין אישי: כימיה, אמון, ציפיות משותפות, ותחושה שכל אחת יכולה לתרום ולהיתרם. כאשר הלומדת הרגישה שהיא יכולה לבטא את עצמה בחופשיות, החברותא נחוותה כמקום מצמיח.
לדעת, לשאול, להוביל
המחקר מתאר שלושה דפוסי לימוד מרכזיים בחברותות נשים. לעיתים הייתה לומדת אחת בעלת ידע רב יותר, והיא הובילה את הלימוד. לעיתים לא היו פערי ידע משמעותיים, אך אחת הלומדות נטלה תפקיד מוביל יותר בניהול ובהובלה של הלימוד (כלומר מי קוראת מתי קוראים, מתי פונים למפרשים), ובחלק מן החברותות נוצרה הובלה משותפת, שבה שתי הלומדות קידמו יחד את הקריאה, השאלה והדיון.
ממצא מרתק במיוחד נוגע לשאלת ההסכמה ואי ההסכמה. החברותא המסורתית מזוהה לא פעם עם ויכוח, קושיה, מחלוקת וערעור. גם אצל הלומדות במחקר עלתה חשיבותה של אי ההסכמה,
אך היא התקבלה כרצויה בעיקר כאשר נעשתה בדרך מרוככת, מנומקת ומכבדת.
במילים אחרות: המחלוקת לא נעלמה, אבל היא ביקשה להישאר בתוך קשר.
זהו שיעור עמוק על לימוד נשי, ועל לימוד בכלל. האפשרות לחלוק איננה סותרת קרבה.
להפך, כאשר יש אמון, אפשר לחלוק בלי לפרק את השותפות.
כשהטקסט קשה
אחד הפרקים החשובים במחקר עוסק במפגש של נשים עם סוגיות תלמודיות טעונות,
סוגיות העוסקות בנשים ולעיתים נכתבו מתוך נקודת מבט גברית, היררכית או פוגענית בעיני הלומדות.
כאן מתגלה כוחה המיוחד של החברותא. מול טקסט קשה, הלומדת איננה נשארת לבדה.
היא יכולה לפגוש את הקושי יחד עם אישה אחרת. המחקר מצא ארבע דרכי תגובה מרכזיות:
התייחסות אמפתית, התעלמות בהסכמה, התנגדות משותפת לטקסט, או דיון פרשני שבו הלומדות מנסות להבין, לפרש, להציע תירוצים או לפתוח אפשרויות קריאה נוספות.
דווקא כאן, החברותא הופכת למרחב של עיבוד. היא מאפשרת לשאול:
מה אני עושה עם טקסט שמכאיב לי? האם אני דוחה אותו? האם אני נאבקת בו?
האם אני מחפשת בו קול אחר? האם אני מצליחה להישאר נאמנה למסורת וגם נאמנה לעצמי?
השאלה הזו עומדת בלב המסע של נשים יהודיות רבות היום. הן אינן מבקשות רק להיכנס אל המקורות,
אלא לקרוא אותם בעיניים פקוחות, מתוך אחריות, אהבה, ביקורת ושייכות.
מן האובייקט אל הסובייקט הלומד
במשך דורות נשים הופיעו פעמים רבות בתוך הטקסט היהודי כמושא הדיון: דנים עליהן, מגדירים אותן, קובעים את מקומן, את חובותיהן, את גבולותיהן. לימוד הגמרא של נשים בחברותא מחולל תנועה עמוקה: האישה איננה רק נושא הסוגיה, היא הלומדת. היא הקוראת. היא השואלת. היא המפרשת.
וכאשר שתי נשים יושבות יחד מול דף גמרא, נוצר רגע שיש בו תיקון תרבותי:
הקול הנשי אינו נשאר מחוץ לבית המדרש, והוא גם אינו מסתפק בהאזנה. הוא משתתף ביצירת המשמעות.
החברותא הנשית מלמדת אותנו כי מסורת איננה רק מה שנמסר לנו, אלא גם האופן שבו אנו חוזרות אליה, פותחות אותה, שואלות אותה ומעבירות אותה הלאה.
מנהג חדש בתוך מסורת עתיקה
החברותא איננה מנהג חדש. היא נטועה עמוק בעולם הלימוד היהודי. אבל חברותא של נשים הלומדות גמרא היא פרק חדש בתוך מסורת עתיקה. היא מלמדת כיצד מנהג יכול להתחדש
כאשר נכנסות אליו מי שלא הוזמנו אליו בעבר באופן מלא.
במובן הזה, חברותא נשית היא לא רק כלי לימודי. היא מעשה של שייכות. היא אומרת:
גם לנו חלק בתורה. גם הקול שלנו שייך לבית המדרש. גם השאלות שלנו הן חלק מן המסורת.
וכמו בתפילות נשים, בתחינות, בפיוטים, במנהגי אימהות ובטקסים שעברו מדור לדור,
גם כאן מתגלה אותה תנועה עמוקה: נשים מוצאות דרך להכניס את חייהן, כאבן, חכמתן ואמונתן אל תוך השפה היהודית.
החברותא בשתיים מזכירה לנו שלימוד תורה אינו רק ידיעה. הוא קשר. הוא אחריות.
הוא אומץ לשאול. והוא גם הזמנה: לשבת יחד, לפתוח ספר, ולגלות שבין השורות העתיקות
מחכה גם הקול שלנו.
שאלות למחשבה
מה קורה לנו כאשר אנחנו לומדות טקסט יהודי לא לבד, אלא עם אישה נוספת?
האם יש טקסטים במסורת שמעוררים בנו קושי, ומה מאפשר לנו להישאר בשיחה איתם?
איזו חברותא חסרה לנו היום: בלימוד, בתפילה, במשפחה, בקהילה?
באדיבות ד"ר אסתי תאומים – בן מנחם
לקריאה נוספת:
ד"ר אסתי תאומים בן מנחם, חברותא בשתיים: מאפייני שיחה ולימוד בחברותות נשים הלומדות גמרא , עבודת דוקטורט, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ג.