כשהבאר נעלמת, מבינים מי החזיקה אותה
שלום לך,
במסע עם תפילת נשים, מרים הנביאה חוזרת שוב ושוב.
לא רק כדמות מקראית, אלא כדמות חיה בזיכרון הנשי-יהודי.
מסורת הייתה, הן באשכנז והן בספרד, ולפיה בכל מוצאי שבת מסתובבת בארה של מרים בכל הנהרות.
לפי הרמ"א, נלוותה לה האמונה שמי שפוגש את באר מרים נרפא מכל תחלואיו.
עוד לפני שתיית כוס המים הראשונה, לאחר צאת שבת, נהגו נשים לצאת ולחפש את באר מרים.
וזה מרתק: נשים שלא דיברו אותה שפה, שלא חיו באותן קהילות,
שִׁמְרוּ את מרים בזיכרון, בתפילה, במנהג, בתוף ובבאר.
מה משמר זיכרון?
מה גורם לדמות אחת להיחקק בלב לדורות, ולאחרת להישכח?
ואולי, הזיכרון הנשי-יהודי משמר את מה שהטקסטים הרשמיים
לא תמיד הדגישו.
השבוע, בפרשת חוקת, ניפרד ממרים הנביאה.
אין תיאור ארוך של האובדן. אין הספד. ורק היעדר המים מגלה לנו
עד כמה גדולה הייתה נוכחותה:
"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה" (במדבר כ, א־ב)
חכמינו אמרו: "שלשה פרנסים טובים עמדו להן לישראל, אלו הן:
משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם…
באר בזכות מרים" (בבלי תענית ט, ע"א)
משה, אהרן ומרים.
מן, ענן ובאר.
שלושה מנהיגים. שלושה סוגים של הנהגה.
משה מייצג את התורה, החוק והחזון.
אהרן מייצג את השלום, התיווך והכפרה.
ומרים מייצגת את הבאר: את המים, החיים, התקווה, הנוכחות שמחזיקה
את העם מבפנים.
מרים היא מנהיגות שקשה למדוד. אין לה תפקיד רשמי כמו של משה.
היא לא עומדת בראש המערכת. אבל היא שם:
ליד היאור, מול בת פרעה, בשירת הים ובמדבר.
היא יודעת לראות מרחוק.
היא יודעת לפעול בזמן הנכון.
והיא יודעת להפוך חוויה פרטית לתנועה ציבורית:
"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה… אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ,
וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ" (שמות טו, כ)
אבל רק לאחר מותה, הצמא חשף את גודל האובדן.
וזו אולי אחת השאלות העמוקות של הפרשה:
האם אנחנו יודעים לזהות מנהיגות ומנהיגים סביבנו בזמן שהם נמצאים איתנו, או רק כשהבאר מתייבשת?
החזרת מרים אל מרכז הזיכרון איננה רק תיקון היסטורי. היא צורך של זמננו.
חברה זקוקה ליותר ממודל אחד של הנהגה. היא זקוקה לסמכות,
אבל גם לריפוי. היא זקוקה לחזון, אבל גם לתמיכה. היא זקוקה לקול ברור,
אבל גם לבאר שמאפשרת לאנשים להמשיך ללכת. תודה לפרופ׳ דוד פסיג
על מאמרו באתר תפילת נשים, על הקול הנשי ומנהיגות העתיד.
החברה הישראלית צמאה למנהיגות של אחריות, חיבור, עומק ותקווה.
מרים הנביאה עומדת לפנינו לא כזיכרון רחוק, אלא כאפשרות.
שבת שלום וסופשבוע נעים,
עליזה
