משלמה ארצי לתפילת שמיני עצרת: המים כחוט מקשר
״את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים״.
את המילים האלה כתב אבי קורן, שזכיתי לעבוד איתו ולהכירו. הוא סיפר לי פעם שהשיר ״אנחנו לא צריכים״ איננו באמת שיר על גשם. הוא נולד מתוך כאב המלחמה והגעגוע לחבר שלא שב.
שלמה ארצי, שבאלבומו הראשון נכלל השיר, כתב לאחר מותו של קורן כי היה גאה כל חייו ברגע הכתיבה הנדיר שבו נכח, ובכך שהשיר הפך ל״נכס צאן ברזל בשירת הארץ״. אולי לא במקרה שיר המבקש גשם הפך אצלנו גם לתפילה על מים, על חיים, על בית ועל תקווה.
בשמיני עצרת נאמרת תפילת הגשם בקהילות ישראל ברחבי העולם, גם במקומות שבהם האקלים שונה לחלוטין מזה של ארץ ישראל. בהזכרת ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ מסמן לוח התפילה היהודי את העונות
של הארץ. יש בכך ביטוי עמוק לכך שהזמן היהודי אינו רק זמן, הוא גם געגוע וזיכרון של מקום.
לצד נוסח התפילה הקדום התפתחו במהלך הדורות מסורות פיוט שונות סביב בקשת הגשם.
אין נוסח פיוט אחיד לכל העדות, אך מוטיב חוזר הוא הפנייה אל הקב״ה בזכותם של דורות קודמים.
במנהג אשכנז מוכר הפיוט ״זכור אב נמשך אחריך כמים״, שבו המים נעשים חוט ספרותי המחבר את אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן והשבטים אל הבקשה העכשווית: שנה של חיים, ברכה ושפע.