שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

שרה איטה פלמן: חלוצת הפרדסנות העברית

מאת: תרצה ארזי

שרה איטה פלמן, קולה של אישה שגם ברגעים הקשים ביותר לא איבדה אמונה ותקווה.
בערך זה שופכת עורכת הספרים תרצה ארזי אלומת אור על סיפורה של האישה הראשונה שהקימה פרדס בארץ ישראל, אשר למרות השכול והאובדן בחרה להמשיך במפעלה החלוצי, בחלקת ארץ מבודדת, בד בבד עם חינוך ילדיה לאחוז במסורת ובאמונה.
סיפורה מגלה מנהג של שורשיות ושל אמונה חיה הפועמת במעשה.

שרה איטה פלמן (א' בניסן תרט"ז, 6 באפריל 1856 – ח' באלול תרצ"ו, 26 באוגוסט 1936)
הייתה האישה הראשונה בארץ ישראל שנטעה וגידלה הדרים.

היא נולדה בכפר בסביבות מזריטש בפולין, למשפחה של חקלאים. בשנת 1870, בגיל 14,
נישאה לדב דוד פלמן מן העיר מזריטש, אלמן שהיה מטופל בשני ילדים קטנים.
ב-1882, עם תחילת העלייה הראשונה, החליט דב דוד לעלות לארץ ישראל ולקנות בה חלקת אדמה.
בניגוד למקובל אז, לא הצטרף לאחת המושבות החדשות, אלא קנה בכספו 40 דונם אדמה,
שחלקה היה נטוע בהדרים, בשולי הכפר הערבי סומייל.
לדב דוד ולשרה איטה כבר היו בשלב ההוא שבעה ילדים: שני הבנים מאשתו הראשונה, שנפטרה,
וחמישה שנולדו לבני הזוג. לאלה הצטרפו גם אמו של דב דוד, מלמד לילדים,
שוחט ומשרתת גויה שלא הסכימה להיפרד מהמשפחה.

בדרכם אל הנמל, רכשו בני הזוג ספר לימוד ערבית ובדרך למדו מילים בסיסיות שיעזרו להם
לתקשר עם שכניהם החדשים.

הם בנו את ביתם בחלקת האדמה שרכשו, בפאתי סומייל, הרחק מכל קהילה יהודית.
את ידיעותיו המעטות בחקלאות למד דב דוד מן השייח של כפר סומייל ומשכניו החדשים.
בצד הפרדס גידל הזוג דגנים ובעלי חיים למחייתם. אלא שדב דוד לא הוציא את שנתו בארץ.
באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד בפרדס ללא כיסוי ראש ראוי, הוא קיבל מכת שמש ומת.

באחוזה בסומייל נשארה שרה איטה, אלמנה צעירה בת 27, עם שבעה ילדים גדולים וקטנים.
שבועיים לאחר מותו של דב דוד מתה מקדחת גם התינוקת, אלקה, ואחריה עוד בת קטנה – חיה.
גם המשרתת הגויה נפטרה, והמלמד לא עמד בתנאי החיים ועזב.
עם זאת, שרה איטה סירבה לבקשותיהם של בני משפחה ורבנים חשובים שדחקו בה לשוב לפולין,
והחליטה להישאר ולהמשיך את מפעלו של בעלה.
באיגרת ששגרה לאחד הרבנים כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי.
בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה."

שרה איטה המשיכה את מלאכת שתילת הפרדס, שקיבל את השם "גינת דוד", לזכרו של בעלה,
אבל חלפו עוד שנים ארוכות עד שהפרדס החל להניב, וכספה של שרה איטה אזל.
היא מכרה את תכשיטיה, וביקשה מבני המשפחה במזריטש למכור את שארית רכושה שם
ולשלוח אליה את הפדיון.
וכאשר גם אלה לא הספיקו, פנתה אל הברון אדמונד דה רוטשילד וביקשה הלוואה.

האיש שפרש את חסותו עליה היה השייח המקומי של סומייל, מחמד אבו ג'ברא.
הוא הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע ב"סית שרה", ילדיה או רכושה, דמו בראשו.
ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס.
במקרים כאלו היו יוצאים אנשי השייח בעקבותיהם לנקום ולהחזיר את הגזלה.

אפילו שחיה בין גויים, הקפידה שרה איטה לדאוג לחינוך היהודי של בניה. תמיד חי בקרבם גם מלמד לילדים,
וכפי שכתב לימים המורה העברי זלמן בן-טובים, "… יחד עם קול המון זרם המים המשתפכים מהדליים..
אל צנורות ההשקאה בפרדס, בין עצי תפוחי הזהב והלימונים, נשמע גם קול המונם של בחורים השונים
את פרקם בתורה בוקע ועולה מחלונות הבית הפונים את הפרדס."

בתום חמש שנים מיום בואה ארצה החל הפרדס להניב פרי, שיוּצא לארצות אירופה
(כשעליו מוטבעות האותיות ג"ד – גינת דוד). עם השנים, חוותה המשפחה רווחה כלכלית.
עד כדי כך, שכאשר ביקר הברון רוטשילד שוב בארץ, בשנת 1899, התייצבה אצלו שרה איטה,
והייתה – לתדהמתו המוחלטת – אחת מהאנשים היחידים בארץ ישראל שהחזירו לו את חובם.

עם השנים הפכו שרה איטה ובניה מומחים לפרדסנות, ומי שביקש ללמוד את התורה היה מגיע לגינת דוד. איכרי פתח תקווה, שב-1899 ניטעו בה הפרדסים הראשונים, היו מן הראשונים שלמדו פרדסנות ממשפחת פלמן. כאשר הגיע הבן הבכור, אהרן לייב לגיל שנזקק ללימוד עמוק יותר ממה שיכול היה המלמד להציע, עשתה שרה איטה "עסקה" עם ר' אריה לייב פרומקין, איש פתח תקווה: אהרן לייב למד בישיבת הרב,

ובתמורה – לימד אותו ואת בנו את תורת הנטיעות. ב-1891 הוציא אהרן לייב את הספר העברי הראשון על פרדסנות – "מעין גנים – הלכות נטיעת גנים ופרדסים בארץ הקודש."

שרה איטה הייתה מהראשונים שהזדמן להם להפריש תרומות ומעשרות מן הגידולים של ארץ ישראל,
ואף חינכה את בניה להקפיד על המצווה: "הרבה יהודים בגלות משתוקקים לקיים מצווה זו ואין ביכולתם,
ואנו שזכינו לה, עלינו לקיימה בשמחה ובכל לבבנו".

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

עם השנים הוקמו השכונות הראשונות מחוץ לחומות יפו, והפרדס בסומייל לא היה שוב מבודד כל כך.
בימיו הראשונים בארץ, הצטער דב דוד, איש דתי מאוד, על כך שלא יכול היה להגיע ליפו לתפילות השבת. הדרך מסומייל ליפו הייתה ארוכה הרבה יותר מפעמיים תחום שבת, כך שגם עירוב לא אפשר לעבור אותה בלי חילול שבת. עם הקמת נוה צדק,  בשנת 1887, הצליחו בניו להניח עירוב במחצית הדרך ולהצטרף
סוף סוף לתפילה במניין (בתפקיד העירוב שימש בקבוק שמן זית שהונח במקום שבו משתרע עכשיו
רחוב המלך ג'ורג').

בניית השכונות החדשות מצפון ליפו הביאה גם לפרידתה של שרה איטה מסומייל.
בניה של שרה איטה, וכלותיה, שגרו עד אז בבית בשולי סומייל, לחצו מאוד על האם לעבור לנווה צדק.
הם רצו לחיות בסביבה יהודית ולהעניק לילדיהם חינוך הולם.
שרה איטה, שניסתה תחילה להתנגד, נענתה לבסוף, ובשנת 1899, 15 שנה לאחר בואה לארץ ישראל
ולאחר שהקימה את ביתה בסומייל, עזבה את הפרדס ועברה לגור עם ילדיה בנוה צדק.
מאז, אפשר היה לראותה רוכבת על חמור בין הבית בנוה צדק לפרדס בסומייל.

בשנת 1934 החליטו בתל אביב לחגוג מלאת 50 שנה לנטיעת הפרדס העברי הראשון.
אנשי מועצת העיר ובראשם מאיר דיזנגוף, ולצדם ידידים ובני משפחה, הרב הראשי של תל אביב, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל וכן נציג הפרדסנים – כולם התאספו במלון "שפת הים",
ערכו לשרה איטה חגיגה רבתי, והכתירו אותה בתואר "חלוצת הפרדסנות העברית".

שרה איטה בת ה-80 כבר לא הצליחה לרכוב על החמור, ובביקוריה הנדירים בפרדס הייתה מוסעת במכונית. אלו היו השנים שבהם העיר תל אביב צמחה והתפשטה צפונה, עד אשר סגרה על הפרדס, והמשפחה החליטה לעקור את הפרדס ולמכור את האדמות. בחודש ניסן תרצ"ו נסעה שרה איטה בפעם האחרונה לפרדס, תשושה ושחוחה, להיפרד ממפעל חייה. כאשר חזרה הביתה, נכנסה למיטה וכמעט לא קמה מאז, עד שחמישה חודשים אחר כך, בחודש אלול, נפטרה.

באדיבות העורכת והסופרת תרצה ארזי

זהו סיפור על אישה שבחרה באדמה ובאמונה כנגד כל הסיכויים. העבירו אותו לכל מי שזקוקה היום למנה של כוח ועוז רוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.