שרה איטה פלמן, קולה של אישה שגם ברגעים הקשים ביותר לא איבדה אמונה ותקווה.
בערך זה שופכת עורכת הספרים תרצה ארזי אלומת אור על סיפורה של האישה הראשונה שהקימה פרדס בארץ ישראל, אשר למרות השכול והאובדן בחרה להמשיך במפעלה החלוצי, בחלקת ארץ מבודדת, בד בבד עם חינוך ילדיה לאחוז במסורת ובאמונה.
סיפורה מגלה מנהג של שורשיות ושל אמונה חיה הפועמת במעשה.
שרה איטה פלמן (א' בניסן תרט"ז, 6 באפריל 1856 – ח' באלול תרצ"ו, 26 באוגוסט 1936)
הייתה האישה הראשונה בארץ ישראל שנטעה וגידלה הדרים.
היא נולדה בכפר בסביבות מזריטש בפולין, למשפחה של חקלאים. בשנת 1870, בגיל 14,
נישאה לדב דוד פלמן מן העיר מזריטש, אלמן שהיה מטופל בשני ילדים קטנים.
ב-1882, עם תחילת העלייה הראשונה, החליט דב דוד לעלות לארץ ישראל ולקנות בה חלקת אדמה.
בניגוד למקובל אז, לא הצטרף לאחת המושבות החדשות, אלא קנה בכספו 40 דונם אדמה,
שחלקה היה נטוע בהדרים, בשולי הכפר הערבי סומייל.
לדב דוד ולשרה איטה כבר היו בשלב ההוא שבעה ילדים: שני הבנים מאשתו הראשונה, שנפטרה,
וחמישה שנולדו לבני הזוג. לאלה הצטרפו גם אמו של דב דוד, מלמד לילדים,
שוחט ומשרתת גויה שלא הסכימה להיפרד מהמשפחה.
בדרכם אל הנמל, רכשו בני הזוג ספר לימוד ערבית ובדרך למדו מילים בסיסיות שיעזרו להם
לתקשר עם שכניהם החדשים.
הם בנו את ביתם בחלקת האדמה שרכשו, בפאתי סומייל, הרחק מכל קהילה יהודית.
את ידיעותיו המעטות בחקלאות למד דב דוד מן השייח של כפר סומייל ומשכניו החדשים.
בצד הפרדס גידל הזוג דגנים ובעלי חיים למחייתם. אלא שדב דוד לא הוציא את שנתו בארץ.
באחד מחודשי הקיץ החמים, כאשר עבד בפרדס ללא כיסוי ראש ראוי, הוא קיבל מכת שמש ומת.
באחוזה בסומייל נשארה שרה איטה, אלמנה צעירה בת 27, עם שבעה ילדים גדולים וקטנים.
שבועיים לאחר מותו של דב דוד מתה מקדחת גם התינוקת, אלקה, ואחריה עוד בת קטנה – חיה.
גם המשרתת הגויה נפטרה, והמלמד לא עמד בתנאי החיים ועזב.
עם זאת, שרה איטה סירבה לבקשותיהם של בני משפחה ורבנים חשובים שדחקו בה לשוב לפולין,
והחליטה להישאר ולהמשיך את מפעלו של בעלה.
באיגרת ששגרה לאחד הרבנים כתבה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי.
בפינה הזו ראה את פינת חייו, ואני לא אלך מכאן! את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב את עצמו עליה."
שרה איטה המשיכה את מלאכת שתילת הפרדס, שקיבל את השם "גינת דוד", לזכרו של בעלה,
אבל חלפו עוד שנים ארוכות עד שהפרדס החל להניב, וכספה של שרה איטה אזל.
היא מכרה את תכשיטיה, וביקשה מבני המשפחה במזריטש למכור את שארית רכושה שם
ולשלוח אליה את הפדיון.
וכאשר גם אלה לא הספיקו, פנתה אל הברון אדמונד דה רוטשילד וביקשה הלוואה.
האיש שפרש את חסותו עליה היה השייח המקומי של סומייל, מחמד אבו ג'ברא.
הוא הפיץ הודעה בכל הכפרים מסביב, שמי שיפגע ב"סית שרה", ילדיה או רכושה, דמו בראשו.
ואכן, היו מקרים ששודדי דרכים זרים לא שמעו את האזהרה, ושדדו בהמות או ציוד מהפרדס.
במקרים כאלו היו יוצאים אנשי השייח בעקבותיהם לנקום ולהחזיר את הגזלה.
אפילו שחיה בין גויים, הקפידה שרה איטה לדאוג לחינוך היהודי של בניה. תמיד חי בקרבם גם מלמד לילדים,
וכפי שכתב לימים המורה העברי זלמן בן-טובים, "… יחד עם קול המון זרם המים המשתפכים מהדליים..
אל צנורות ההשקאה בפרדס, בין עצי תפוחי הזהב והלימונים, נשמע גם קול המונם של בחורים השונים
את פרקם בתורה בוקע ועולה מחלונות הבית הפונים את הפרדס."
