שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

ברטה פפנהיים: הפמיניסטית הדתייה הראשונה

מאת: פרופ' חנה קהת

מתוך מאמרה של פרופ' חנה קהת: "האם הנשכחת: בעקבות ברטה פפנהיים וספרה 'זכותה של אִשה'"
כתב העת: "החינוך וסביבו" שיצא לאור בקרוב על ידי מכללת סמינר הקיבוצים בעריכת נירית איטינגון

אחד האירועים המרגשים בכתיבת ספרי על לימוד תורה של נשים היה המפגש עם ברטה פפנהיים (אוסטריה–גרמניה, 1859–1936), הלא היא "אנה או" המפורסמת מספרם המשותף של יוזף ברויאר וזיגמונד פרויד, מחקרים בהיסטריה.
כשקראתי אותה לראשונה מצאתי בה את האימא הרוחנית שכל כך חסרה לנו, לנשים הפמיניסטיות היהודיות. באופן אירוני, כרבים אחרים, את דמותה של אנה או אכן הכרתי, אך לא את פניה הנוספים כאחת מהמחוללות הדגולות של המהפכה הפמיניסטית. הייתה זו תחושת החמצה.
ייחודה של פפנהיים הוא בראשוניותה, בשילוב המלא שעשתה בין יהדותה לנשיותה.
מוקיריה ראו בה אישה יחידה בדורה, אישה אשר מוטת השפעתה התפרסה על החברה היהודית בעולם היהודי כולו, במיוחד על החברה האורתודוקסית. היא קדמה למארי דיילי, שנשים רואות בה את מבשרת הפמיניזם הדתי בכך שסללה דרך למיזוג ולאינטגרציה בין האמונה, הדתיות והפמיניזם.
דיילי עשתה זאת בתור אישה נוצרייה.
ברטה פפנהיים מציעה לאישה היהודייה דרך מסורתית, שורשית ונכונה יותר לזהותה היהודית.
המפגש עימה עורר בי כמיהה להכיר את דמותה לעומק, ללמוד את דבריה לא רק בנושא המחקר שלי.
דבריה השרו בי תחושה של הזדהות ושייכות, ולימדוני שהפמיניזם היהודי ותיק מכפי שידעתי.

…באופן מפתיע גיליתי את מנהיגותה הפמיניסטית של ברטה פפנהיים, שהתמודדה עם אתגרים דומים להפליא אך בחרה בדרך אחרת.
האישה שקמה מהמשבר הנפשי הקשה שנקלעה אליו בגלל נסיבות חייה הצליחה להשתקם ולצאת מהטראומה. היא בחרה לפעול לאורך כל חייה במסירות אין־סופית למען שיקומן של נשים יהודיות צעירות, יתומות ועניות, נפגעות אונס ושורדות זנות.
פפנהיים טענה שהחובה לטפל בנשים בסיכון שלא באשמתן, אלא בגלל שפגעו בהן, היא אחת המשימות החשובות ביותר בפעילות הפמיניסטית – ובמיוחד זו היהודית. כמי שקמה בעצמה מהמקום הקשה של התמוטטות נפשית וצמחה להיות מנהיגה רוחנית וחברתית היא הציבה זאת כערך ראשון במעלה לנשים היהודיות אשר חברו אליה.

…בדבריה של פפנהיים פגשתי את הציר שבין המשכיות ותמורה.
מצד אחד מאבק פמיניסטי למען העצמתן של נשים וקידומן כעצמאיות וריבוניות,
ומצד אחר רציפות היסטורית למימוש זהותן היהודית, המסורתית, מדורי דורות. זאת במגמה ליצור אינטגרציה מלאה, זהות המשלבת בין דת לפמיניזם ובין עבר להווה. היא דגלה בחיוניות של ההמשכיות.
"אנו יכולות להיות רדיקליות אך גם מצטנעות ופונות לעשייה חברתית".
היא הצביעה על כך שהדבר המרכזי במאבק הפמיניסטי הוא הפוטנציאל להפוך את האישה מאובייקט לסובייקט. היא, אישית, הצטיינה במחויבות לעשייה הזו כל חייה, בהתמסרות יוצאת דופן להושטת עזרה לאותן נשים המודרות מהחברה.
העובדה שהיא עצמה ייצגה את הנושא הזה עושה את דמותה וסיפור חייה מופת מופלא של פמיניזם יהודי. לאחר שיקומה מהמחלה החלה את מסע חייה בהתנדבות בבית התמחוי בפרנקפורט,
לשם הגיעה עם אימה יחד. לאחר מכן החלה לעבוד בבית היתומות בעיר, וברגע שמונתה למנהלת המקום החלה בהנהגתה יוצאת הדופן.
במהלך פעילותה היא הקימה מוסדות רבים: גני ילדים, בתי קהילה ומוסדות חינוך.
אבל את מפעל חייה ראתה בהקמת "בית לנערות יהודיות" בנוי־איזנבורג,
שנפתח ב־1906 והמשיך אף לאחר מותה, עד להשמדתו על ידי הנאצים ב־1939.
הבית היה מקלט סיוע לנערות במצוקה שנדחו על ידי משפחותיהן ולנשים יהודיות שנמלטו מסחר בנשים ומחיי זנות. מכאן צמח גם מאבקה הציבורי הבלתי מתפשר נגד הזנות והניצול המיני של ילדות משולי החברה, כמו עניות ויתומות. היא ייסדה הכשרת נשים לעבודה הסוציאלית שנדרשה לטיפול ולשיקום בדרך שהתוותה.
המקום שטיפחה למען שיקומן של הצעירות היה עבורן בית, תחליף לגידולן התקין בקרב משפחותיהן.
לא מוסד "המטפל בנוער במובן המשפטי, ולא אנדרטת אבן לכמה מייסדים, עם הקדשות, לוחות חקוקים",
אלא בית שיעצב את זהותן, את עצמאותן ואת מעורבותן במסורת ובתרבות היהודיות.
עוד היא הציבה את עקרון "המעקב המסייע" אחר התקדמותן של יוצאות הבית לעצמאות, לאורך חייהן,
כדי לוודא שהן אינן חוות נסיגה במצבן ושבות למציאות של מצוקה.

פפנהיים גייסה קבוצה גדולה של נשים שפעלו איתה יחד והתאגדו לארגון עצמאי בשם "עזרה לנשים".
ב־1904 היא הקימה את ליגת הנשים היהודיות, ופתחה בקמפיין כלל־עולמי נגד תופעת הזנות,
שאותה כינתה "עבדות לבנה". במהלך הקמפיין סיירה באירופה המזרחית ואף ביקרה במקומות רחוקים יותר:
ניו יורק, ארץ ישראל ועוד – במסע הסברה שנועד לעורר מודעות נגד ניצול מיני של נשים וילדים.
עבודתה הסוציאלית נעשתה במסירות רבה, והיא נחשבת לחלוצה בתחומה בגרמניה.

…כל חשיבתה ועשייתה של פפנהיים חתרו להפיכת האישה לאוטונומית, שוות ערך ועצמאית.
מכאן נובעת, לדעתה, אחריותה של אישה ליהדותה וליהדות של הדורות הבאים.
גישה זו הביאה אותה להציב את הדרישה לתת לנשים את המעמד שהן ראויות לו כשוות ערך בדת כדי לקחת חלק בעיצובה, וזאת כדי למנוע את הסכנה של אובדן הנשים שלא ימצאו את המימוש העצמי שלהן בעולם בכלל, ובעולם היהודי בפרט, אם ימשיך להיות נשלט רק על ידי הגברים.
לכן היא קראה לנשים היהודיות ללמוד תורה ולחדור לשיח הקאנוני.
היא נתלתה בעיקרון היהודי בדבר מונותיאיזם טהור, התקשרות ישירה עם האל ללא סמכויות ביניים,
ומתחה ביקורת על כך שנשים יהודיות הודרו ממנה ונדרשו לתיווך בקשר עם האלוהות ועם חיי הרוח.
"הכול היה אצל הגברים. הנשים ליוו אותם. מצב זה הוא ביטוי לקיפאון של החוק והמסורת שבשמם לימוד התורה נשאר רק למיעוט, אתגר ללומדים ולחכמים".
פפנהיים הקשתה:
איך ייתכן שאין ולא הייתה אף אישה לומדת שתשאל את השאלות ההיסטוריות והתלמודיות מנקודת ראות של אישה?! כפי שקורה בתחומים אחרים, בית המדרש עבר במסורת היהודית מן העת העתיקה עד ימינו, אבל נשאר גם עכשיו כך: גברי לחלוטין. למרות שניתן היה היום להציג גישה פמינסטית.
לכן, היא קראה לנשים היהודיות לחדור לשיח הפרשני ולגאול אותו מן ההטיה המגדרית שלו:
אנו הנשים היהודיות נדרשות ליטול מהכתובים ללא עוררין את השבח והאשמה, את ההערצה וההרשעה של המגדר שלנו, כפי שנפוץ בכמויות אדירות בספרות היהודית, כפי שנחזו בעיני חכמים שקראו בתוך הספרות היהודית. אנחנו מקבלות את נקודת מבטם וניסיונם.

לדעתה, נקודת מבטה של אישה, גם אם היא איננה תלמידת חכמים, חשובה מדבריו של גבר תלמיד חכם ש"מפטיר כדאשתקד"; נקודת מבט רעננה שתבטא את רגשותיהן וחייהן של הנשים, תבוא במגע עם המסורת העתיקה, הזורמת תמיד בכל החיים המוסריים, ותשלול את התפיסה המסורתית המעוותת שבה נשים נחשבו רק בהקשר של הגשמת ייעודן כרעיות, בזיקתן למין הגברי, ובקיום העתידי של עם ישראל באמצעות הבאת ילדים. היא ביקרה את העובדה ש"השוויון הרוחני שניתן לאישה הוא רק בתחום החסד, במצוות וב'ואהבת לרעך כמוך' וטענה כי הגבלה זו מנעה ממנה את ההתפתחות האינטלקטואלית:
"לימוד התורה שנדרש מהגבר היהודי היה מפרך, אך הוא היה גם בית הספר הטוב ביותר לפיתוחו האינטלקטואלי. הנשים חונכו להיות מיניות וביתיות, תלויות לחלוטין בבעל. החופש הרוחני שהאמנציפציה הביאה לגברים הביא גם חופש לנשים", אך נמנע מן האשה היהודייה.
לכן, המטרה המרכזית, לדעת פפנהיים, צריכה להיות שיתוף מלא של נשים בכל המטרות האנושיות. הן צריכות למצוא את ייצוגן בתוך דתן – בכל הדתות ובדת היהודית במיוחד, שכן הדת דורשת מהאדם לפתח את אישיותו. על כן, לדעתה, רוב הנשים היהודיות יכולות למצוא את ייעודן מחדש בתוך שורשיהן היהודיים, ובדרך זו למצוא את הגאולה האישית האמיתית שלהן.

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

 ברתה פפנהיים הייתה המנהיגה היהודייה הראשונה שהקימה תנועה פמיניסטית־יהודית.
היא הובילה את תנועתה ללא מורא, בהתעקשות ובנחרצות, וסללה דרך שלצערי הגדול נגדעה על ידי הנאצים, אשר השמידו את מפעלי חייה.
זו הסיבה שלא הכרתיה ושלא נוצר רצף היסטורי, בין־דורי, בין התנועה הפמיניסטית היהודית שהיא הובילה לבין התנועה הפמיניסטית היהודית הקיימת כיום בישראל.
מעבר לפערי הזמן ההיסטוריים, זו זכות גדולה ליצור את הגשר אל האם הרוחנית – שכבר לפני מאה שנה התוותה עבורי ועבור חברותיי דרך ברורה במאבקן של נשים יהודיות לשוויון מגדרי.

פפנהיים חיברה תפילות רבות בשנות העשרים והשלושים למאה ה־20, באחרית ימיה.
מבין הכתבים הרבים שיצאו מתחת ידיה, דווקא התפילות זכו להופיע במהדורות חוזרות.
קובץ ראשון ראה אור ב־1936, ובו התפרסמו עשרים תפילות בכתב ידה של פפנהיים.
קובץ זה נדפס מיד לאחר מותה מטעם "איגוד הנשים היהודיות בגרמניה",

בצירוף אחרית דבר מאת ההוגה מרגרט זוסמן. מהדורה חדשה של תפילותיה, בגרמנית בליווי תרגום לאנגלית,
ראתה אור בניו יורק ב־1946 לרגל עשור לפטירתה, ביוזמת חברותיה מאיגוד הנשים היהודיות שהצליחו לצאת בשלום מגרמניה ולקחו איתן את הטקסטים הללו.
קובץ תפילות התפרסם בפעם השלישית ב־1954 בגרמניה,
ושוב ב־2003 ביוזמתן של שתי נשים הפעילות בזרם היהודי-ליברלי בגרמניה.

המקרה של פפנהיים יוצא דופן מבחינת הנושאים שבהם עסקו תפילותיה.
רבות מהתפילות שחיברו נשים (כמוהן כתפילות שנועדו לנשים),
הלמו את מעגל החיים האופייני להן ואת תפקידיהן המסורתיים,
בעיקר בתחום הנישואים והלידה, וכללו בין השאר תפילות הנאמרות לפני הטבילה במקווה,
תפילות ליולדת ותפילות לאִשה עקרה. שלא במקרה, נושאים אלה נעדרו מתפילותיה של פפנהיים.
את מקומם תפסו נושאים שהיו קרובים יותר לחוויותיה – האמונה הדתית, קשיים במילוי תפקיד ההנהגה, דאגה לחלשים, זִקנה וקִרבה למוות, והתמודדות עם העוינות הגוברת כלפי היהודים.
את אחת מהן נביא כאן:

תפילה

לְהִפָּגַע וּלְהִפָּצַע קָשֶׁה פְּעָמִים רַבּוֹת
מִמַּעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם – מָה אִכְפַּת?
הַנַּח לִי לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֱחת,
הַנַּח לִי לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ.

וְלֹא לִהְיוֹת נִשְׁמַעַת וְלֹא לִהְיוֹת מוּבֶנֶת –
מָה אִכְפַּת? הַנַּח לִי לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר
וְלוֹמַר אֶת מַה שֶׁאֱמֶת הוּא.

וְכַאֲשֶׁר קַר, וְכַאֲשֶׁר אָפֵל
וְכַאֲשֶׁר הָאֲוִיר קָשֶׁה לִנְשִׁימָה –
וַאֲנִי מְבִינָה אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים
וְרוֹצָה לְהַכְרִיז עָלֶיהָ, וְהָאֲנָשִׁים הֵם טִפְּשִׁים
– מָה אִכְפַּת!

אֲנִי יְכוֹלָה לְהַכְרִיז עַל הַמַּשְׁמָעוּת
גַּם בְּלִי אֹמֶר וּדְבָרִים – בְּמַעֲשֶׂה.
מִי יִתֵּן וְיִהְיֶה לִי תָּמִיד כֹּחַ לְכָךְ, לְעוֹלָם וָעֶד.

אָמֵן

16 בדצמבר 1933, ברטה פפנהיים

מתוך הספר: זכותה של אשה : מבחר כתבים על פמיניזם ויהדות
עורך/כים: נטלי ניימרק-גולדברג
מקום ההוצאה: ירושלים
שם ההוצאה: הוצאת אוניברסיטת בר אילן כרמל
שנת ההוצאה: 2019

באדיבות פרופ' חנה קהת

ברטה פפנהיים והנשים שכתבו לפניה 

לצד פעילותה הציבורית וכתיבת תפילותיה, ברטה פפנהיים הקדישה שנים גם להשבתם של טקסטים יהודיים שנכתבו בידי נשים או היו חלק מעולמן. היא תרגמה לגרמנית מודרנית את זיכרונותיה של גליקל מהמלין, עסקה ב"מעשה־בוך" וב"צאינה וראינה", מן הספרים המרכזיים של התרבות היהודית ביידיש. המפגש עם גליקל היה משמעותי במיוחד. פפנהיים מצאה באישה יהודייה מן המאה ה – 17 דמות שחיברה אמונה עמוקה, עצמאות, אחריות משפחתית ויכולת פעולה בעולם. במובן הזה, החיפוש אחר נשים שכתבו ופעלו לפניה העניק לפפנהיים לא רק חומר לתרגום, אלא גם תחושה שהיא עצמה אינה מתחילה מאפס.אפשר לראות גם את כתיבת תפילותיה בגרמנית על רקע זה. כשם שהתחינות והספרות ביידיש העניקו לנשים במשך דורות שפה דתית נגישה ומובנת, כך פפנהיים כתבה בשפה שבה חיו וקראו הנשים היהודיות בגרמניה של זמנה. היא לא ביקשה להתרחק מן המסורת, אלא למצוא דרך שבה המסורת תוכל שוב לדבר אל נשים. יש כאן רצף מרתק: פפנהיים מחפשת את קולות הנשים שקדמו לה, מתרגמת אותם לדורה, ובסופו של דבר מוסיפה אליהם את קולה שלה.

ברטה פפנהיים, מצאצאיה של גליקל, לבושה בבגדי תקופתה של גליקל. התמונה צוירה בגרמניה על ידי הצייר היהודי-גרמני לאופולד פיליחובסקי בשנת 1923–1924.

באדיבות מיכל מנשירוב, מתוך הקורס תפילת נשים, אוניברסיטת בר אילן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.