תפילת תמר
אלוהיי, אלוהי מלכי דוד, ואלוהי אמי מעכה בת מלך גשור,
יושבת אני בביתו של אחי אבשלום ונפשי מרה עלי: אחי יפה התואר, חם הלב והמזג, מת מוות אכזר. אמנון אשר עינה אותי, מת מיד אחי. אמי המלכה ספונה בביתה באבלה על אחי ועלי. ודוד מתאבל על מות בניו. האם הסתרת פניך מאיתנו, בשר ודם, אלוהי הרחמים?
תפילתי אליך בשם דינה בת יעקב אשר עונתה בידי שכם ואביה שמע והחריש.
תפילתי אליך בשם הנשים הרבות לאין מספר, אשר נרצחו, נאנסו, עונו והושפלו, להמיית השתיקה העתיקה הרוחשת מאז ומעולם בגוף העולם.
תפילתי אליך בשם הנשים לאורך הדורות אשר הושאו בנישואי כפייה ואונס, נמכרו כשפחות מין ונכפו "לענג" גברים חסרי לב.
יונדב בן שמעה, בן אחי המלך, הוא אשר נתן לאמנון את העצה הרעה. "התחלה ובקש מאביך המלך להורות לתמר לבוא לביתך ולהאכילך", יעץ לאמנון. לא "איש חכם מאוד" היה, ככתוב, אלא איש חכם להרע. כמוהו משגשגים בחשכה, בכל הדורות, יועצי הרוע, הסרסורים, וסוכני הפשע שעיניהם רק לרווחיהם.
מתפללת אני אליך, אלוהי, שתיתן חוכמת אמת בנפש הגברים, שתעדן את יצריהם ותנחה אותם בדרכיך, דרכי נועם. קח מהם את זדונם, שבור את שרביט שלטונם ורכך את קשי ליבם. פקח את עיניהם להבין כי בצלמך בראת אותנו "בצלם אלוהים, זכר ונקבה ברא אותם", להיות שווים לפניך ולבנות יחד עולם חסד ומשפט.
לא בנקם חפצתי, אלוהי. לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה.
אלוהי, אתה אמרת "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". אחיותיי ואני בכל הדורות קיבלנו עלינו את העול באהבה. אנחנו העזר בבניין העולם. לי לא יהיה ילד עד סוף ימיי, כי אמנון, בחטאו, שיחת את רחמי, אך אחיותיי האימהות הן-הן נושאות משך הזרע, ובזכות עוז רוחן, מסירותן ואהבתן מוסיף העולם להתקיים.
ויתקיים בנו הכתוב, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.
באדיבות הסופרת יהודית רותם