מתוך מאמרה של פרופ' חנה קהת: "האם הנשכחת: בעקבות ברטה פפנהיים וספרה 'זכותה של אִשה'"
כתב העת: "החינוך וסביבו" שיצא לאור בקרוב על ידי מכללת סמינר הקיבוצים בעריכת נירית איטינגון
אחד האירועים המרגשים בכתיבת ספרי על לימוד תורה של נשים היה המפגש עם ברטה פפנהיים (אוסטריה–גרמניה, 1859–1936), הלא היא "אנה או" המפורסמת מספרם המשותף של יוזף ברויאר וזיגמונד פרויד, מחקרים בהיסטריה.
כשקראתי אותה לראשונה מצאתי בה את האימא הרוחנית שכל כך חסרה לנו, לנשים הפמיניסטיות היהודיות. באופן אירוני, כרבים אחרים, את דמותה של אנה או אכן הכרתי, אך לא את פניה הנוספים כאחת מהמחוללות הדגולות של המהפכה הפמיניסטית. הייתה זו תחושת החמצה.
ייחודה של פפנהיים הוא בראשוניותה, בשילוב המלא שעשתה בין יהדותה לנשיותה.
מוקיריה ראו בה אישה יחידה בדורה, אישה אשר מוטת השפעתה התפרסה על החברה היהודית בעולם היהודי כולו, במיוחד על החברה האורתודוקסית. היא קדמה למארי דיילי, שנשים רואות בה את מבשרת הפמיניזם הדתי בכך שסללה דרך למיזוג ולאינטגרציה בין האמונה, הדתיות והפמיניזם.
דיילי עשתה זאת בתור אישה נוצרייה.
ברטה פפנהיים מציעה לאישה היהודייה דרך מסורתית, שורשית ונכונה יותר לזהותה היהודית.
המפגש עימה עורר בי כמיהה להכיר את דמותה לעומק, ללמוד את דבריה לא רק בנושא המחקר שלי.
דבריה השרו בי תחושה של הזדהות ושייכות, ולימדוני שהפמיניזם היהודי ותיק מכפי שידעתי.
…באופן מפתיע גיליתי את מנהיגותה הפמיניסטית של ברטה פפנהיים, שהתמודדה עם אתגרים דומים להפליא אך בחרה בדרך אחרת.
האישה שקמה מהמשבר הנפשי הקשה שנקלעה אליו בגלל נסיבות חייה הצליחה להשתקם ולצאת מהטראומה. היא בחרה לפעול לאורך כל חייה במסירות אין־סופית למען שיקומן של נשים יהודיות צעירות, יתומות ועניות, נפגעות אונס ושורדות זנות.
פפנהיים טענה שהחובה לטפל בנשים בסיכון שלא באשמתן, אלא בגלל שפגעו בהן, היא אחת המשימות החשובות ביותר בפעילות הפמיניסטית – ובמיוחד זו היהודית. כמי שקמה בעצמה מהמקום הקשה של התמוטטות נפשית וצמחה להיות מנהיגה רוחנית וחברתית היא הציבה זאת כערך ראשון במעלה לנשים היהודיות אשר חברו אליה.
…בדבריה של פפנהיים פגשתי את הציר שבין המשכיות ותמורה.
מצד אחד מאבק פמיניסטי למען העצמתן של נשים וקידומן כעצמאיות וריבוניות,
ומצד אחר רציפות היסטורית למימוש זהותן היהודית, המסורתית, מדורי דורות. זאת במגמה ליצור אינטגרציה מלאה, זהות המשלבת בין דת לפמיניזם ובין עבר להווה. היא דגלה בחיוניות של ההמשכיות.
"אנו יכולות להיות רדיקליות אך גם מצטנעות ופונות לעשייה חברתית".
היא הצביעה על כך שהדבר המרכזי במאבק הפמיניסטי הוא הפוטנציאל להפוך את האישה מאובייקט לסובייקט. היא, אישית, הצטיינה במחויבות לעשייה הזו כל חייה, בהתמסרות יוצאת דופן להושטת עזרה לאותן נשים המודרות מהחברה.
העובדה שהיא עצמה ייצגה את הנושא הזה עושה את דמותה וסיפור חייה מופת מופלא של פמיניזם יהודי. לאחר שיקומה מהמחלה החלה את מסע חייה בהתנדבות בבית התמחוי בפרנקפורט,
לשם הגיעה עם אימה יחד. לאחר מכן החלה לעבוד בבית היתומות בעיר, וברגע שמונתה למנהלת המקום החלה בהנהגתה יוצאת הדופן.
במהלך פעילותה היא הקימה מוסדות רבים: גני ילדים, בתי קהילה ומוסדות חינוך.
אבל את מפעל חייה ראתה בהקמת "בית לנערות יהודיות" בנוי־איזנבורג,
שנפתח ב־1906 והמשיך אף לאחר מותה, עד להשמדתו על ידי הנאצים ב־1939.
הבית היה מקלט סיוע לנערות במצוקה שנדחו על ידי משפחותיהן ולנשים יהודיות שנמלטו מסחר בנשים ומחיי זנות. מכאן צמח גם מאבקה הציבורי הבלתי מתפשר נגד הזנות והניצול המיני של ילדות משולי החברה, כמו עניות ויתומות. היא ייסדה הכשרת נשים לעבודה הסוציאלית שנדרשה לטיפול ולשיקום בדרך שהתוותה.
המקום שטיפחה למען שיקומן של הצעירות היה עבורן בית, תחליף לגידולן התקין בקרב משפחותיהן.
לא מוסד "המטפל בנוער במובן המשפטי, ולא אנדרטת אבן לכמה מייסדים, עם הקדשות, לוחות חקוקים",
אלא בית שיעצב את זהותן, את עצמאותן ואת מעורבותן במסורת ובתרבות היהודיות.
עוד היא הציבה את עקרון "המעקב המסייע" אחר התקדמותן של יוצאות הבית לעצמאות, לאורך חייהן,
כדי לוודא שהן אינן חוות נסיגה במצבן ושבות למציאות של מצוקה.
פפנהיים גייסה קבוצה גדולה של נשים שפעלו איתה יחד והתאגדו לארגון עצמאי בשם "עזרה לנשים".
ב־1904 היא הקימה את ליגת הנשים היהודיות, ופתחה בקמפיין כלל־עולמי נגד תופעת הזנות,
שאותה כינתה "עבדות לבנה". במהלך הקמפיין סיירה באירופה המזרחית ואף ביקרה במקומות רחוקים יותר:
ניו יורק, ארץ ישראל ועוד – במסע הסברה שנועד לעורר מודעות נגד ניצול מיני של נשים וילדים.
עבודתה הסוציאלית נעשתה במסירות רבה, והיא נחשבת לחלוצה בתחומה בגרמניה.
