אסתר עלתה לירושלים ביוזמתה מבריטניה ממניעים ציוניים-דתיים ועם בואה בסתיו תש"ז שימשה כמורה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד. זמן קצר לאחר שהגיעה לארץ כתבה אסתר: כנראה שקיבלתי מראש החלטה בלתי-מודעת לאהוב את הכול כבר מהרגע הראשון, כך שגם אם אני מתרגשת ומתרשמת מכל דבר שאני רואה ועושה, הכול משוחד, אני אומרת את זה בכנות, מפני שאולי אני מסתכלת בכל מה שמסביבי דרך משקפיים ורודים. אבל אני מאושרת כל כך, כל כך מאושרת, שאני מבינה שבעבר היו רק פרקים נדירים מאד בחיי שבהם ידעתי אושר מה פירושו… (עמ' 67).
ההשפעה מהעלייה לארץ מתוארת על ידה, כמו על ידי עולים לא מעטים, כלידה מחדש (עמ' 71). התפעלותה הרבה אינה רק מהטרנספורמציה העוברת עליה, אלא בעיקר מהטרנספורמציה שעוברת על הארץ: זאת ארץ חדשה לגמרי, אף כי היא כל כך ישנה, ואם עוצרים לרגע לחשוב או להסתכל על מה שכבר נעשה בה בחמישים או שבעים שנה בלבד, זה כל כך מדהים…
כשנה לאחר הגעתה ארצה, סמוך לכ"ט בנובמבר 1947, מועד החלטת האומות המאוחדות בדבר חלוקת ארץ ישראל, אסתר מתגייסת ל'הגנה' לקבוצת בחורות דתיות, שהשתייכו לענף הפעיל ביותר של ההגנה אך לא התאמנו בשבת. בעת זו עדיין המשיכה בעבודת ההוראה בבית הספר אוולינה ובמכתביה למשפחתה גילתה טפח ממעשיה הנועזים וכיסתה טפחיים. חברה כתבה על קורותיה: בתחילה הוצבה בקבוץ צובה, שם עסקה בבישול לבחורים המגויסים ושם ככל הנראה למדה שימוש בנשק. תוך זמן קצר היא התחילה להשתעמם מהבישול… וביקשה לעבור אימונים של ממש… אחרי מאבק עיקש על תפקידה… עברה סידרת אימונים… אחר כך הציבו אותה בנוה יעקב… והבחורים שהיו שם מספרים שכשנוה יעקב הותקפה, לקחה רובה ויצאה גם היא לקרב… ירתה והפילה כמה מהתוקפים
סיפורה של החיילת אסתר אופייני לסיפורן של נערות ב'הגנה'. מחד גיסא, מיהרו לגייסן ולאמנן, מאידך גיסא, ביקשו להדיר אותן מפעילות קרבית. רק נערות עקשניות ביותר "זכו" באימון מתקדם. מלשון מכתבה של חברתה עולה כי גם יציאתה של אסתר לקרב התרחשה לנוכח יוזמתה האישית.
אומץ לבה היה מדהים. המפגש עם המוות של חבריה ושל אויביה לא הרתיע אותה. במכתב להוריה בלונדון כתבה: אני אמנם לא מצטערת לרגע שאני כאן בזמנים הגדולים והסוערים האלה, ולא הייתי מעלה בדעתי לעזוב, אבל בכל זאת, יש לכם מזל שאתם לא כאן, ונחסך מכם שברון הלב. עכשיו אני יודעת מה פירוש לסבול למען הארץ הזאת… (עמ' 161).
הקרבנות שנפלו מכל עבר לא רק שלא הרתיעו אותה, אלא להיפך, המריצו אותה לנטוש את חיי האזרחות ולהקדיש עצמה למאבק הצבאי. היא כתבה להוריה: עכשיו אני חיילת בשירות מלא, ודי עסוקה, אבל אני מתחננת אליכם שלא תדאגו
המפקדת שלה הוסיפה: היא היתה הבחורה הראשונה מבינינו שלבשה מדים (עמ' 170). [אסתר] טענה שבנות יכולות לעשות תורניות שמירה בעמדות לא פחות טוב מהבנים, ולפעמים אפילו טוב מהם, וכך להיות שותפות מלאות לאחריות, ולשחרר את הגברים ללחימה ממש (עמ' 179).
העמדה הפמיניסטית של אסתר מורכבת. היא בעלת יוזמה וביטחון עצמי והיא משרטטת לחברותיה את נתיב ההשתתפות בלחימה. תפיסתה היא כי שוויון אין משמעו זהות ואין משמעו אימוץ יכולות גבריות, אלא שותפות מלאה בלקיחת האחריות. בצד השתתפות בלחימה ממש היא מוצאת גם עיסוקים ראויים נוספים: היא משדרת באנגלית (שפת אמה) בתחנת השידור המחתרתית של ה'הגנה', היא עוסקת בפעילות מודיעינית, היא מבקרת פצועים והיא כותבת מאמרים לביטאון הסוכנות 'איגרת לגולה'.
ה'אחרות' של אסתר – היותה עולה חדשה והיותה שומרת מצוות – לא רק שלא הרחיקוה מיתר החיילים, אלא היו מאפיינים נוספים שהרשימו את חבריה הרבים. המפקדת שלה סיפרה: כל הזמן ששירתנו יחד, אסתר נשארה דתייה מאד ושמרה על כל כללי הדת… הופתעתי לגלות כמה אנשים הכירו ואהבו אותה… כולם רצו להחליף אתה כמה מילים (עמ' 206).
הרצון לשותפות מלאה באחריות מוביל את אסתר לצעד הנועז ביותר והמסוכן ביותר – הצטרפות אל הקרב האחרון של לוחמי הרובע היהודי בחודש מאי 1948. בעיר העתיקה היא משמשת קשרית: היא עברה מעמדה לעמדה, עודדה את האנשים שלנו ושאלה מה הם צריכים. היתה בה מין שלווה מיוחדת, והיא היתה חומקת מהפגזים והכדורים בלי שום סימן של פחד (עמ' 221)
עד שנפגעה אנושות מפיצוץ אדיר ולאחר ימים ספורים נפטרה. מה דחף את אסתר, העולה החדשה, ללכת דווקא לשם ? במכתבה האחרון להוריה, שבוע לאחר שהגיעה לרובע וששה ימים לפני מותה, היא הביעה את הקשר העמוק שלה לירושלים: נלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכול. א-לוהים עמנו, אני יודעת, בעירו הקדושה, עירו שלו (עמ' 252).
אסתר היתה מודעת לחלוטין למעשיה. באותו מכתב כתבה: בי עצמי אין שום חרטה. היה לנו קרב מר, טעמתי את טעם הגיהינום – אך המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית ויתגשמו כל מאוויינו… אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן (שם). … זיכרו אותי מתוך שמחה (עמ' 259).
במילים אלו היא סיימה את מכתבה האחרון להוריה. דבריה, המרגשים עד היום, לא משאירים עין יבשה, אך גם מבטיחים כי דרכנו המפותלת נסללה ונסללת הלאה בזכות תעצומות נפש, כמו אלה של אסתר קיילנגולד החיילת מלונדון, שמאירים כלפיד בוער גם לאחר שכבו.
באדיבות פרופ' מרגלית שילה