מה עושים עם הבדידות?
חברות יקרות,
יש שבועות שבהם המציאות פוגשת אותנו לא רק בשכל, אלא ממש בלב.
השבוע התפרסמו נתונים קשים של המרכז לחקר האנטישמיות, והם מצטרפים למה שרבות מאיתנו כבר מרגישות מזמן. לא כאיום תיאורטי, אלא כמציאות יומיומית באוסטרליה, ארה"ב, אירופה.
פחד בעיניים, זהירות במילים, מחשבה שנייה לפני ענידת שרשרת או כתיבת השם,
בהזמנת מונית בחופשה בחו"ל.
בשיחות ובמפגשים עם נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, מזרמים שונים, הם משתפים על תחושת בדידות.
על כך שאין שפה משותפת לדבר את האנטישמיות בלי ליפול מיד להאשמות, לפוליטיקה, או להתגוננות.
וכאן עלתה בי מחשבה שאני רוצה לשתף אתכן בה.
אולי הגיע הזמן לשאול גם הפעם מה עשו בדורות קודמים?
ממי אנחנו יכולות ללמוד?
לאורך הדורות, נשים יהודיות חיו ופעלו בתוך מציאות עוינת, לא פחות משלנו. הן לא תמיד יצאו למאבק חזיתי.
הן פיתחו דרכי פעולה נוספות: חכמה, תזמון, רשתות של קשר, תפילה, מילים, השפעה שקטה ועמוקה.
כך יהודית ששוחחנו עליה במפגש האחרון,
אסתר המלכה שרקמה אסטרטגיה והפכה את ההחלטה להשמיד את העם היהודי.
דונה גרציה שבנתה רשתות של הצלה והשפעה בתקופת האינקוויזיציה (ראו את הקלף המצורף).
אמה לזרוס שהפכה פסל לאומי אמריקאי לקריאה מוסרית אוניברסלית וגם שֶׂ֣רַח בת אשר
המוזכרת בפרשת השבוע (ויגש).
וכל אחת מהן בדרכה מלמדת אותנו שתפילה, פעולה ותודעה אינן מנותקות זו מזו.
בתפילת נשים אנחנו פוגשות שוב ושוב את הדפוס הזה.
גם תפילות שנולדו מתוך מצוקה, לא נותרו שם.
הן יצרו שפה של חוסן. של העצמה, של נוכחות.
אולי זו אחת המתנות הגדולות של הקהילה שלנו.
להיזכר שאנחנו לא רק מגיבות לאנטישמיות, אלא נושאות בתוכנו ידע עתיק של התמודדות.
ידע נשי, חכם, מחבר, שלא מוותר על זהות, ולא מתכווץ מפחד.
בימים כאלה, הדהוד מלב אל לב הוא לא מותרות.
הוא עוגן.
והוא מזכיר לנו שאנחנו לא לבד.
המפגש הבא שלנו יתקיים ברביעי 14/1 בשעה 20:00
שריינו ביומן והרשמו
שבת שלום וסופשבוע חמים
שלכן,
עליזה
