כשהמקורות נעשים שיר
בשירתה של נעמי שמר המקורות הם חלק מן הנשימה של השיר.
כך יכול שיר כמו לו יהי להישמע כתחינה.
כך על כל אלה יכול להישמע כתפילת שמירה.
כך ירושלים של זהב יכול להפוך משיר שנכתב לרדיו להמנון געגוע.
כך שירת העשבים יכולה לפתוח שער לעולם שבו כל עשב אומר שירה.
במקומות האלה נעמי שמר מלמדת אותנו דבר עמוק: לפעמים השיר נעשה תפילה לא מפני שהכריזו עליו ככזה, אלא מפני שהמילים שבו נוגעות בבאר משותפת.
הבאר שממנה שותים יחד
היום, כאשר חלק מן המילים, הפסוקים והמקומות כבר אינם מוכרים כל כך,
הקריאה בשירי נעמי שמר מזמינה אותנו לשוב אל הבאר.
לא מתוך געגוע רומנטי בלבד, ולא מתוך נזיפה על מה שאבד, אלא מתוך הבנה שהשפה מחזיקה אותנו. שהיא מאפשרת לנו לזהות הד, מקור, מקום, תפילה ושייכות.
כשנעמי שמר כותבת על אבנים, על דרך, על בית, על עשב, על אור, על ירושלים, על הדבש ועל העוקץ,
היא אינה כותבת רק על עצמים. היא מפעילה זיכרון יהודי וישראלי שלם.
מי שמכיר את ההדים, שומע עוד שכבה.
ומי שאינו מכיר, עדיין יכול להתרגש, ואולי מתוך ההתרגשות לחזור ולשאול: מאין באו המילים האלה?
איזה עולם הן נושאות איתן?
מתוך הספר עכשיו תורך, מסע בת המצווה שלך
הפרק שלפניכם נכתב בספרי “עכשיו תורך, מסע בת המצווה שלך”, המבקש לפתוח שער אל דמויות
של נשים יהודיות וישראליות" מנהיגות ומעוררות השראה, אל שאלות של זהות, אחריות, שייכות וקול אישי.
נעמי שמר מופיעה בו לא רק כמשוררת וכמלחינה, אלא כאישה שידעה להפוך את העברית לבית.
אישה שכתבה מתוך נוף חייה, מתוך מקורותיה, ומתוך הקשבה עמוקה לרוח הזמן והעניקה לדורות שלמים מילים לשיר, לזכור, להתגעגע ולקוות.
13.7.1930 – 26.6.2004 י"ז בתמוז תר"צ – ז' בתמוז תשס"ד
נעמי שמר "מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום"
יחפה. תמיד יחפה. כך התהלכה בקיבוץ, כילדה, וכך בעיר – כאישה. ושמלות ארוכות עטפו אותה, רחבות, ושערה פזור היה וארוך, גם בזקנתה. כזאת הייתה האם הגדולה של הזמר העברי, נעמי שמר.
שיריה של נעמי שמר מוכרים מאד. גדלנו על "הדואר בא היום באוטו האדום" שכתבה לילדי הגן של קבוצת כנרת, והלכנו לכיתה א' עם "אלף אוהל בית זה בית גימל זה גמל גדול", ושמענו תמיד את "ירושלים של זהב", אפילו אם לא ידענו מי כתב זאת. מאות שירים כתבה נעמי שמר והלחינה, ועשרות אחרים תרגמה משפות שונות. את רוב השירים שלה קל מאוד לשיר, "שירת רבים" קראה להם. הראשונים ששרו שירת רבים עם נעמי היו אנשי קיבוץ כנרת, שאת שירתם ליוותה מאז שהייתה בת שש וקיבלה את הפסנתר הראשון שלה. כל קבלת שבת, כל חגיגה בקיבוץ, היו מלוות בפסנתר של הילדה המוכשרת. לא קלים היו חייה של הילדה ההיא, הילדה הראשונה שנולדה "על הגבעה", בהתיישבות הקבע של הקיבוץ, באחד משלושת הבתים הראשונים שנבנו בו. אמה, רבקה, הייתה אישה קשה מאוד. קשה עם עצמה וקשה עם סביבתה. מעולם לא עלה חיוך על פניה. בוקר-בוקר עם שחר הייתה מעירה את נעמי הקטנה לתרגל נגינה בפסנתר. הקיבוץ כולו היה מתעורר לעבודת יומו לצלילי הפסנתר. המאמץ השתלם, מתברר. שנים אחר כך, כשסיימה את בית הספר התיכון בדגניה (בעצם כמעט סיימה, כי הלימודים הסתיימו בטרם עת, עם פרוץ מלחמת העצמאות), יצאה נעמי ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. כאשר שבה מלימודיה, החלה לכתוב שירים לילדי הגן של כינרת, כי בימים ההם היו מעט מאוד שירי ילדים עבריים, ואז החלה לכתוב גם למבוגרים. היו לה שירי צחוק ומשחק והיו לה שירי עצב ושכול, היו לה שירי שיכורים ושירי קודש, והיו לה שירים ברוח צרפת. ואז, ביום העצמאות תשכ"ז היה לנעמי שמר רגע של נבואה, שהשפיע על כל חייה. ראש העיר של ירושלים ביקש שתכתוב שיר מיוחד על ירושלים. השיר נועד למוצאי יום העצמאות, שבו היו משדרים ברדיו (טלוויזיה עוד לא הייתה אז) תחרות זמר קבועה. בשנה ההיא, שנת 1967, התקיימה התחרות בירושלים. וכך, שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, לפני שחרור ירושלים, קוננה נעמי שמר על בורות המים של העיר העתיקה שיָבשו, על כיכר השוק הריקה מיהודים. גם בטרם המלחמה עורר השיר "ירושלים של זהב" הדים והתקבל בהתלהבות, אבל שלושה שבועות אחר כך, כאשר פרצה מלחמה והעיר העתיקה של ירושלים שבה לידיים יהודיות, הוא הפך להמנון. "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל", התפלאה. אחרי "ירושלים של זהב" נעמי שמר כבר לא הייתה סתם עוד פזמונאית, אלא דמות ציבורית. שיריה עוררו רגשות עזים, הזדהות או כעס. את שירה הידוע מימי מלחמת יום הכיפורים "לו יהי" שרו כאילו היה תפילה, את שירה "על כל אלה" שביקש "אל נא תעקור נטוע" שרו המתנגדים לפינוי יישובים בעת תהליך השלום. נעמי נחשפה מילדותה למקורות היהודיים: תלמוד ואגדה, והרבה מאוד תנ"ך, ובצד אלו היו אבא מאיר שאהב לנגן ניגונים חסידיים, וסבא וסבתא המסורתיים שגרו גם הם בקיבוץ וארחו את נעמי ואת שני אחיה בכל ליל שבת. ומכל היסודות הללו בנתה נעמי את המילים ואת הלחנים, שיש בהם ריחות של אשכולית על עלה ירוק ושל אלף נמלים שנושאות חגב, ובצדם הבטחה ש"מן האבנים האלה ייבנה מקדש", ומן היסודות האלה ידעה להתאים לחן נפלא לשירת העשבים של רבי נחמן מברסלב. שיריה, שמעוררים הזדהות, ממשיכים ללוות אותנו גם שנים ארוכות לאחר מותה.
עליזה לביא, (2021). עכשיו תורך – מסע הבת מצווה שלך. כנרת זמורה דביר.
כששיר נעשה מנהג
שיריה של נעמי שמר ממשיכים להישמע ברגעים שבהם הציבור בישראל מחפש מילים. יש בהם משהו שמצליח להחזיק יחד כאב ותקווה, געגוע ובית, שבר ואמונה.
אולי משום כך הם נעשו חלק ממנהג חי: שרים אותם בטקסים, בערבי זיכרון, במפגשי משפחה, בבתי ספר, במלחמה, בערבי שבת, במסעות, ולעיתים גם ברגעים פרטיים לגמרי.
זה אינו מנהג שנקבע מלמעלה. הוא נולד מלמטה, מן הציבור, מן הצורך, מן הרגע שבו שיר מפסיק להיות רק יצירה ונעשה כלי שמחזיק אנשים יחד.
איזה שיר של נעמי שמר הפך אצלך לתפילה?
איזו מילה בשיריה מובנת לך היום אחרת מבעבר?
איזה מקום בארץ הכרת קודם דרך שיר?
איזה פסוק, ניגון או זיכרון מסתתרים בשירים שגדלת עליהם?