תפילות שעוברות בין נשים
בתוך הדרך הזו, פגשתי תפילות שעברו מדור לדור. הן לא תמיד נכתבו בספרים אבל הן נשמרו.
אחת מהן מלווה אותי במיוחד:
יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי,
שתרחם עליי ותפקדני במהרה בפרי בטן,
זרע בריא וקיים, חיים וטובים,
ותפתח רחמי כברכת שרה ורבקה, רחל וחנה.
ולצידה, תפילות נוספות, קצרות ופשוטות, שנאמרו בקהילות שונות:
בהשראת תפילות נשים מעדות צפון אפריקה:
יא רב רחום וחנון,
פתח לי שערי רחמים,
ותזכני בפרי בטן של קיימא,
ותמלא ביתי שמחה ואור.
בזכות האימהות הקדושות,
שלח לי רפואה וישועה.
בהשראת תפילת נשים מיהדות תימן:
ריבון העולמים,
אתה יצרתני ויודע מכאובי,
שלח רפואה שלמה לגופי,
ופקדני בזרע של קיימא.
אל תעזבני בעת צרתי,
ופתח לי שערי רחמים.
בהשראת תחינות ביידיש, עדות אשכנז
ריבונו של עולם,
שמע תפילת אישה שבורת לב,
ותן בי כוח ותקווה,
וזכני לבנים ובנות חיים וקיימים.
כשם שפקדת את חנה אמנו,
כך תפקדני גם אני ברחמים.
תפילה בהדלקת נרות: מנהג רחב בעדות שונות
יהי רצון שתהא שעה זו שעת רחמים ורצון,
ותשמע תפילתי לטובה,
ותברכני בפרי בטן, חיים ובריאות,
ותאיר דרכי באורך…
המילים משתנות, השפות מתחלפות, אבל הבקשה נשארת.
נשים פונות, מייחלות, כל אחת בדרכה,
כל אחת בקולה ומשלבות במעשים: הדלקת נר, אמירת תהילים, נתינת צדקה, מפגשים עם נשים נוספות. לאט לאט, התפילה יצאה מהמילים אל החיים. אני מדליקה נר בערב שבת. אומרת תהילים.
נותנת צדקה לפני בדיקות. שומעת על סגולות חלקן אימצתי, חלקן לא.
אבל מעבר לשאלה "האם זה עובד"?
אני מרגישה שזה מחזיק אותי.
לעיתים הגוף הופך להיות מרכז התפילה. ההמתנה. האכזבה. התקווה שמתחדשת. גם הדמעות הן תפילה.
גם השקט.
אחד הדברים המשמעותיים במסע הזה הוא המפגש עם נשים אחרות. שיחות, שיתופים,
תפילות משותפות. לפעמים בלי מילים גדולות, רק נוכחות. יש משהו בידיעה שאנחנו יחד,
שמחזיק אותי. אני לא יודעת איך כל סיפור יגמר. אבל אני כן יודעת מה מחזיק אותי בדרך:
היכולת לפנות. לא לוותר על הקשר. להמשיך לדבר גם כשאין תשובות.
התפילה עבורי הפכה למרחב: לא רק של בקשה, אלא של חיים.
אם גם את מצאת את עצמך מתפללת מתוך מקום אישי, לא לפי נוסח קבוע אלא מתוך הלב,
את לא לבד.
באדיבות יפית וייס (קרמרמן), מתוך הקורס תפילת נשים באוניברסיטת
בר אילן, בהנחיית ד"ר עליזה לביא.
כש"זה מחזיק אותי" פוגש את מדעי החיים
את המשפט הזה של יפית, "אני מרגישה שזה מחזיק אותי", קראו עדי דדון והדר בן שלוש, סטודנטיות למדעי החיים דרך העיניים המקצועיות שלהן.
הן רגילות לחשוב על היריון ולידה במונחים של גוף: שינויים הורמונליים, סטרס, קורטיזול, אוקסיטוצין ומערכות פיזיולוגיות. אבל המפגש עם תפילות הנשים העלה אצלן שאלה אחרת: האם התפילה, והמרחב הנשי שנבנה סביבה, מילאו גם תפקיד של החזקה רגשית וחברתית בתקופה של פחד וחוסר ודאות?
המחקר בן זמננו מלמד שתמיכה חברתית ורגשית בתקופת ההיריון קשורה להפחתת חרדה ולתחושת ביטחון גדולה יותר, ושסביבתה הרגשית של האישה עשויה להשפיע על האופן שבו היא מתמודדת עם סטרס. מתוך הידע הזה מציעות עדי והדר להתבונן מחדש גם במנהגים עתיקים: נשים שהתכנסו סביב יולדת, התפללו איתה ועבורה, אמרו תהילים, הדליקו נרות או פשוט היו שם. לא כרפואה, ולא מתוך ידיעה על מנגנונים ביולוגיים, אלא כמסגרת של נוכחות, תקווה ושייכות.
הן נטו לראות בתפילות ובמנהגים האלה בעיקר ביטויים של אמונה. החיבור בין הלימודים שלהן במדעי החיים לבין חומרי הקורס אפשר להן לראות בהם משהו נוסף: דרך אנושית להתמודד עם פחד, כאב ואי-ודאות, באמצעות משמעות, קהילה ותמיכה.
ואולי כאן נפגשים שני הקולות: יפית אינה זקוקה למחקר כדי לדעת שהתפילה מחזיקה אותה. היא חיה את זה. עדי והדר מגיעות מן המעבדה וממדעי החיים, ומגלות שההפרדה בין גוף, נפש, חברה ורוח אינה תמיד פשוטה כל כך.
באדיבות עדי דדון והדר בן שלוש, מתוך הקורס תפילת נשים באוניברסיטת בר אילן.