שתפו אותנו ברשתות

Facebook
LinkedIn
WhatsApp

נשות יוון:
כשהזיכרון נשמר בבית

מאת: ד"ר עליזה לביא

תפילות, ברכות, שירים, מנהגים וזיכרונות עברו במשך דורות מיד ליד, מאם לבת, מסבתא לנכדה.
מסע באתונה החזיר אותי לשאלה שמלווה אותי שנים: מה נשאר מן העולם הנשי העשיר של יהדות יוון,
ומה עוד אפשר לאסוף לפני שיהיה מאוחר?

"למה אין אצלך כמעט תפילות ומנהגים של נשות יוון?"

את השאלה הזאת אני נשאלת כבר שנים. והאמת היא שגם אני שואלת אותה.

במסע הארוך של תפילת נשים, בחיפוש אחר תפילות, מנהגים, ברכות וסיפורי חיים של נשים יהודיות מקהילות ברחבי העולם, הגיע אליי מעט מאוד מיוון. אחד הפריטים המיוחדים שפגשתי היה 
הברכה לחתן ולכלה של יהודי קורפו.
אבל קשה היה לי להאמין שזה הכול.
יהדות יוון הייתה פסיפס עתיק ועשיר של קהילות שונות זו מזו. קהילות רומניוטיות, מן העתיקות בעולם היהודי, התקיימו ביוון במשך דורות רבים ופיתחו נוסחי תפילה, פיוטים, שפה ומנהגים משלהן.
לצדן צמחו לאחר גירוש ספרד קהילות ספרדיות גדולות, שבהן הלאדינו הייתה שפת הבית והתרבות,
ובראשן סלוניקי, אחד המרכזים היהודיים החשובים בעולם.
מיאנינה וסלוניקי ועד קורפו, אתונה, חלקיס, וולוס, טריקלה, רודוס וקהילות נוספות, התקיימו מסורות מקומיות שונות, שפות שונות, מנהגים שונים ודרכים שונות לחיות חיים יהודיים.
וככל שנחשפים לעושר הזה, השאלה מתחדדת:
איפה הקולות של הנשים?
מה הן שרו לילדים?
מה לחשו לכלה לפני החופה?
איך בירכו יולדת?
אילו תפילות אמרו בשעת מחלה, פחד או געגוע?
מה הכינו לחג?
מה רקמו?
אילו סיפורים סיפרו?
ואילו מנהגים התקיימו דווקא בבית ולא נכנסו לסידור, לפנקס הקהילה או לספרי ההיסטוריה?
כאן נמצא בעיניי אוצר שעוד אפשר להציל.
כי חלק גדול מן הזיכרון הנשי לא נשמר בארכיון הרשמי. הוא עבר בתוך המשפחה: במנגינה, במשפט בלאדינו או ביוונית, בברכה של סבתא, במתכון, בתצלום, בחפץ, בסיפור או במנהג שאיש כבר אינו זוכר להסביר
את מקורו.

וכאשר עולם שלם כמעט הושמד, כל פרט כזה הוא לא רק זיכרון משפחתי. הוא חלק מן הפסיפס החסר
של יהדות יוון.
ואז הוזמנתי לאתונה.

מתוך החורבן, בוחרים בחיים: חתונה יהודית בסלוניקי, 1946

מכיוון שהעמוד עדיין בהקמה וצומח ממש עכשיו, נשמח מאוד לשמוע גם מכן! אתן מוזמנות לשתף אותנו במנהגים, בזיכרונות ובתפילות שעוברים במשפחה שלכן, ולקחת חלק ביצירת הפסיפס הנשי והמרגש הזה.

איסוף עדויות ביוון

ביוזמת שגרירות ישראל ביוון נפתחה בפניי האפשרות לא רק להרצות בפני הקהילה,
אלא לפגוש מקרוב את האנשים והמקומות שבהם הזיכרון היהודי של יוון נאסף, נחקר ונשמר.
בתערוכה “Like Hunted Birds: Greek Jews after World War II”, בבית המרחץ העתיק באתונה,
פגשתי את האוצרת וההיסטוריונית אלני בזה, ובהמשך חוקרות ונשות תרבות העוסקות בזיכרון היהודי של יוון, ובהן אלני קוקי, אודט ורון-וסארד וזאנט בטינו, מנהלת המוזיאון היהודי של יוון.
בין מסמכים, חפצים ועדויות עלו שוב בתים, משפחות וחיים שנקטעו.
אבל לצד סיפור החורבן, נפתח בפניי גם סיפור אחר: סיפור ההמשכיות.
מה הצליח לעבור הלאה?
מי שמר?
מי סיפר?
ומי עדיין זוכר?

פגשתי מסורות בלאדינו, זיכרונות מסלוניקי ועדויות מן העולם הרומניוטי העתיק, ושוב התברר עד כמה הרבה מן התרבות היהודית התקיים דווקא בבית: סביב שולחן החג, במטבח, בבגדים, בשירים, בברכות, ברקמות ובטקסי החיים.
ובתוך המרחב הזה לנשים היה תפקיד מרכזי.

הצטרפו אלינו

קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית

עם ד"ר עליזה לביא

בואנה צרפתי גרפינקל (1916-1997):
כשהזיכרון הופך למילים

אחד הקולות שהבאתי איתי להרצאה באתונה היה קולה של בואנה צרפתי מסלוניקי. צרפתי הייתה פרטיזנית, משוררת לאדינו וניצולת שואה, אשר תיעדה במאות שירי קופלאס (שירת עם מסורתית בלאדינו ששימשה לתיעוד היסטורי וקהילתי) לא רק את הטרגדיה, החורבן וחוויות המלחמה, אלא גם את החיים שקדמו להם:
חיי המשפחה, הרחוב, החתונות, החגים, המאכלים והקולות של סלוניקי היהודית.

היא מזכירה לנו שזיכרון אינו מורכב רק מתאריכים וממסמכים רשמיים. לפעמים הידע החשוב ביותר על קהילה נשמר בשיר שאישה זכרה, במילים שבהן בירכה את ילדיה, במתכון שהכינה או במנהג משפחתי שאיש לא חשב לתעד. כך, למשל, תיארה את פשטות החיים: "בשבועות אנחנו יושבים תחת העץ עם האישה והילדים, מביאים סלים מלאים…", ולצד זאת ביטאה את השבר העמוק: "במלחמה איש אינו מנצח.
רק האימהות בוכות".

דווקא משום כך הכתיבה שלה יקרה כל כך. באמצעות שיריה היא שימרה את קולות חיי היומיום עצמם,
ומה שנראה במשך שנים רק כ"חיי היומיום", מתגלה היום כארכיון שלם.

מה קיבלנו, ומה אנחנו בוחרים להעביר?

בית כנסת "עץ חיים" באתונה

בערב, בבית הכנסת עץ חיים באתונה, נפגשתי עם בני ובנות הקהילה.
דיברנו על זיכרון, זהות והמשכיות, וחזרנו לשאלה שמלווה את תפילת נשים מראשית הדרך:
מה קיבלנו מן הדורות שלפנינו, ומה אנחנו בוחרים להעביר הלאה?
ביוון השאלה הזאת דחופה במיוחד.
השואה לא קטעה רק חיי אדם. היא קטעה גם שרשראות של מסירה: נשים שלא הספיקו ללמד את בנותיהן, סבתות שלא זכו לספר לנכדות,
שירים שלא הוקלטו, ברכות שלא נכתבו ומנהגים שנעלמו יחד עם הבתים שבהם התקיימו.
אבל לא הכול אבד.
חלק מן הזיכרון עדיין נמצא אצלנו.
במגירה. במחברת ישנה. בתצלום. בהקלטה. במשפט בלאדינו שסבתא נהגה לומר.
במתכון משפחתי. בברכה שנאמרה לפני חתונה. בסיפור שעובר במשפחה בלי שאיש עצר עדיין לכתוב. יש עוד נשים וגברים ששמעו את הדור הקודם. יש משפחות שנושאות זיכרונות בלי לדעת עד כמה הם נדירים. יש מילים שעוד אפשר להקליט, לתרגם, לתעד ולהחזיר אל הסיפור היהודי המשותף. לכן הביקור באתונה איננו עבורי סיום של מסע, אלא התחלה.

אני מבקשת להרחיב בתפילת נשים את איסוף הקולות של נשות יהדות יוון, מן המסורת הרומניוטית ומן המסורת הספרדית-לאדינו, מן הקהילות הגדולות ומן הקהילות הקטנות.

אם במשפחה שלכם נשמרה תפילה, ברכה, מנהג, שיר, טקס, סיפור, צילום, הקלטה או זיכרון
של אישה מיהדות יוון, אנחנו מבקשות לשמוע מכם.

מסלוניקי, יאנינה, קורפו, אתונה, חלקיס, רודוס, וולוס, טריקלה, או מכל קהילה אחרת.

גם אם נדמה לכם שזה "רק משהו שסבתא הייתה עושה".
דווקא אותו אנחנו מחפשות.
כתבו לנו ושלחו את העדות, הסיפור או החפץ שנשמר אצלכם.
לפעמים זיכרון אחד שנשמר בבית משלים חלק חסר בסיפור של כולנו.

תודתי לשגרירות ישראל באתונה, שיזמה את הביקור ואפשרה את המפגשים, לקהילה היהודית באתונה, למוזיאון היהודי של יוון, לחוקרות ולחוקרים, ולכל מי שפתחו בפניי דלת, ארכיון וזיכרון.

המסע לאיסוף קולותיהן של נשות יוון רק מתחיל.

הקריאה מתחילה להחזיר קולות  

בעקבות הקריאה שפרסמנו לאיסוף מנהגים, תפילות וזיכרונות של נשים מיהדות יוון, כתבה לנו שירה עינבל, בת למשפחת קבליס מטריקלה. אמה, רחל, או בשמה היווני רשל, היא בתם של אסתר סטירינה ואליהו ז"ל.

שירה סיפרה שהקריאה הייתה עבורה הזדמנות להתחיל מסע משפחתי של איסוף ותיעוד. לצד מתכונים יווניים שנשמרו במשפחה לאורך השנים, היא פנתה אל דודתה אנה, בת 95,
"מספרת סיפורים בחסד שהאוזן לא נלאית לשמוע את סיפוריה", ושיתפה גם את בנות דודתה.

מן השיחות הראשונות כבר עולים פרטים קטנים ויקרים של חיים יהודיים בטריקלה:
"בבית הכנסת בטריקלה הייתה מנורת שמן גדולה. מעבר לכביש היה בית כנסת נוסף, קטן, שהופצץ בתקופת המלחמה".

בערב יום הכיפורים היה אב המשפחה מביא כוס שמן לבית הכנסת: "אבא היה לוקח כוס שמן, שם את השמן ואנחנו היינו מסתכלים על הכד של השמן, רואים את הפנים על השמן, שאנחנו קיימים".

זהו זיכרון קטן לכאורה, אבל בתוכו עולם שלם: בית הכנסת, אב המשפחה, שמן, אור, ילדים המביטים בהשתקפות פניהם, ורגע של שייכות וזהות.

שירה זוכרת גם כי התפילות נאמרו בספרדית וביוונית, ואת החזן כינו "חכם רופל".
לפני יום הכיפורים אכלו בבית טווזיקה, חצילים מטוגנים שבושלו עם עוף.

קצוות חוט שמתחילים להתחבר

הקריאה לשתף בזיכרונות ובמנהגים פתחה גם כיווני חיפוש חדשים. יעקב טמס הפנה את תשומת הלב אל הקהילה הרומניוטית בניו יורק ואל בית הכנסת שלה במנהטן, כמקום שעשוי לשמר זיכרונות, מסורות וחומרים הנוגעים לעולמן של נשים יהודיות מיוון. הוא הזכיר גם את קהילות יוצאי יוון בישראל, שממשיכות לשמר חלקים מן המסורת, והעלה כיוון נוסף וחשוב: שירתן של נשים יהודיות מיוון במחנות ההשמדה.

כך בדיוק מתחיל מפעל תיעוד: אדם אחד זוכר שם, אחרת מחזיקה מנהג משפחתי,
מישהו מפנה לבית כנסת רחוק, ומשפחה אחרת שומרת שיר, מאכל או תפילה שלא נכתבו מעולם.

כל קצה חוט כזה עשוי להוביל לעדות, למסמך, להקלטה או לאישה שעדיין זוכרת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מי אנחנו | פרויקט תפילת נשים

פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים.
היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה).
הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.

הספרים שלנו:

תפילת נשים אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


שתפי איתנו את התפילה שלך

שם מלא*
כתובת דוא"ל*
טלפון (רשות)
מה ברצונך לשתף?*
תיאור מלא (טקסט חופשי):
אנא נסו לכלול: • נוסח התפילה או תיאור המנהג • באיזה הקשר נהגו להשתמש בו (שבת, לידה, חג, אבל וכו') • האם כולל פרק תהילים או מקור מוכר • מאיזו קהילה/עדה הגיע • ממי התקבל הידע (שם סבתא/סבא/אם/אב, עיר וכו')
אפשרות לצרף קובץ (תמונה / מסמך / הקלטה):
Maximum file size: 1 MB
שימוש עתידי בחומר:
אזכור שם בפרסום עתידי:
האם נוכל ליצור איתך קשר להבהרות? (במידה ויהיו)

למה אנחנו אוספות את הסיפורים האלה?

כי החכמה הנשית חיה בסיפורים שלנו. כל סיפור שתשתפי הוא חוט נוסף במארג הקהילתי שאנחנו טוות יחד.

הסיפורים שלכן יעזרו לנו:

  • להבין איך הקלפים נוגעים לחיים האמיתיים
  • לחזק את תחושת השיכות והקהילה
  • לתעד את המסורת החיה שלנו
  • להשאיר עקבות למי שתבוא אחרינו

הסיפור שלך הוא חלק מהמסורת שאנחנו כותבות יחד.

תודה,
עליזה וצוות תפילת נשים

הצטרפו אלינו לתפילת נשים

חיבור לסיפור היהודי דרך קולות של נשים
הצטרפו לקבלת מקורות, תפילות, טקסים וסיפורים מהמסורת הנשית היהודית.