שלום לך,
"לא הכרתי את חנה סנש, אבל היא כאילו כתבה בשבילי".
כך שיתפה אירנה, שאיבדה את בנה ולרי במלחמת חרבות ברזל.
המילים שלה נשארו איתי.
נפגשנו אתמול לשיחה לקראת השנה החדשה, וחזרנו אל חנה סנש.
לא רק אל הגיבורה מספרי ההיסטוריה, אלא אל אישה צעירה מאוד,
שכתבה לעצמה בכנות יוצאת דופן על אמונה וספק, על אחריות, שמחה, שייכות ובחירה.
ואז קראנו את המילים שכתבה בערב ראש השנה של 1941:
"אני מאמינה למרות הכל, שהעולם נברא למען הטוב,
ואין רע בעולם שלא יבצבץ בו שמץ של אור, של טוב".
העמקנו בכתביה ובשאלות שהיא משאירה לנו גם היום:
מי אנחנו מבקשות להיות, במה אנחנו מאמינות, ולאן אנחנו בוחרות לקחת את חיינו.
ואולי זה בדיוק הרגע שבו מבינים למה אנחנו כאן, במיזם תפילת נשים.
אנחנו מחזירות אלינו ידע, תפילות, מחשבות וקולות
של נשים יהודיות שנכתבו לפני עשרות ומאות שנים,
לא כדי להשאיר אותם בעבר, אלא כדי שיפגשו אותנו עכשיו.
אישה אחת כתבה לפני 85 שנה.
נשים קוראות את מילותיה היום, ואשה אחת אחרי
שאיבדה את היקר לה מכל, מרגישה: היא כתבה בשבילי.
זו לא היסטוריה. זה העתיד.
לקראת השנה החדשה אני לוקחת איתי מחנה לא הבטחה שיהיה קל,
אלא את הבחירה להמשיך לחפש, גם בתוך מה שכואב, את שמץ האור.
תודה גדולה לשלומית דגן, מנכ״לית בית חנה סנש,
ולתא״ל (מיל׳) גילה כליפי אמיר, יו״ר העמותה, חברות קהילת תפילת נשים, על השותפות
והדרך יחד.
העלינו לאתר בעמוד אשה ומנהג מקורות ומחשבות שליוו את המפגש.
אני מזמינה אותך להיכנס, לקרוא, ולבחור מתוכם שאלה אחת שתלווה אותך אל השנה החדשה:
להקלטת המפגש לחצי כאן.
קחי איתך:
איפה, בתוך השנה שעברה עלייך, בצבץ שמץ של אור?
ומה את מבקשת לקחת ממנו איתך לשנה הבאה?
כתבו לי. אני קוראת. ולפעמים מילה אחת שנשלחת מגלה עולם וממשיכה את ההדהוד הלאה.
ניפגש ברביעי בפסטיבל תפילת נשים – בספריה הלאומית.
שנה טובה וברוכה,
עליזה

