תפילת אם בשעת טקס קבלת מצוות לילדיה, פאני נוידא, 1855
"אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי
וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ:
וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לְה' כָּל-הַיָּמִים
אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לְה'” (שמואל א, א)
תּוֹדָה, אֱלֹהַי, שֶׁנָּתַתָּ לִי לָחֹג אֶת הַיּוֹם הַזֶּה. יוֹם הוֹדָיָה לְךָ,
יוֹם חַג וְשִׂמְחָה לִי.
אֵלִי הַטּוֹב, נָתַתָּ לִי אֶת הַכָּבוֹד לְחַנֵּךְ וּלְהַנְחֹת אֶת הַנַּעַר הַזֶּה בְּאַהֲבַת אֵם, בְּרֹךְ וּבְעֶדְנָה; לִדְאֹג לְכָל מַחְסוֹרוֹ וּלְהָכִין אוֹתוֹ לַיּוֹם הַחָשׁוּב וְהַגָּדוֹל,
יוֹם שֶׁבּוֹ יָבֹא בִּקְהָלְךָ וּבִקְהַל מַאֲמִינֶיךָ, יִהְיֶה בֵּן לְעַמֶּךָ,
בֵּן בְּרִיתְךָ הַמְקַיֵּם אֶת מִצְווֹתֶיךָ וְהִלְכוֹתֶיךָ. הַשֶּׁבַח, הַהַלֵּל וְהַהוֹדָיָה
עַל חַסְדְּךָ וְטוּבֶךָ.
אַל תַּחְסִיר מִיַּלְדִּי אֶת חַסְדְּךָ וְאֶת רַחֲמֶיךָ, וְתֵן שֶׁשִּׂמְחַת תּוֹרָתְךָ,
שֶׁבְּעֹל מִצְווֹתֶיהָ הוּא בָּא הַיּוֹם, תְּמַלֵּא תָּמִיד אֶת כָּל יֵשׁוּתוֹ.
תֵּן שֶׁנַּפְשׁוֹ תּוּאַר בְּאוֹר הָאֱמֶת, עוֹרֵר אֶת לִבּוֹ לְנֹכַח כָּל דָּבָר נַעֲלֶה וְגָדוֹל,
וְתֵן שֶׁרוּחוֹ תִּהְיֶה אֵיתָנָה וְאַמִּיצָה, נְכוֹנָה לְמַאֲבָק וּלְנִצָּחוֹן
עַל הַסַּכָּנוֹת וְהַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנָּכוֹנוּ לוֹ בְּחַיָּיו, וּלְמַאֲבָק בַּחֵטְא וּבְכֹחָם
שֶׁל הַתַּאֲווֹת וְהַפִּתּוּיִים. קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, תֵּן שֶׁלְּעוֹלָם וָעֶד יִהְיֶה שִׁמְךָ נֵר לְרַגְלָיו וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּנַפְשְׁךָ
וְכָל קִנְיָנוֹ – לְךָ יִהְיֶה.
תֵּן שֶׁהַיֶּלֶד יִגְדַּל לְבִרְכַּת עַמּוֹ וְאַרְצוֹ, לְתִפְאֶרֶת אֱמוּנָתוֹ, לְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּלְטוֹבַת הַכְּלָל.
אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַאֲזִינָה לִתְפִלַּת לֵב אֵם.
יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּגְדַּל וְיִתְעַצֵּם כֹּחוֹ, שֶׁתַּבְשִׁיל בִּינָתוֹ, שֶׁתּוֹכוֹ וּבָרוֹ לָעַד יִתְפַּתְּחוּ בִּמְלוֹאָם.
שָׁמְרֵנוּ, אֱלֹהַי, וּנְצֹר אֶת טֹהַר מִדּוֹתָיו, אֶת נִקְיוֹן נַפְשׁוֹ, אֶת שַׁלְוַת לִבּוֹ וְאֶת אָפְיוֹ שֶׁל יַלְדִּי,
שֶׁבְּשָׁעָה זוֹ מְמַלְּאִים אֶת הֲוָיָתוֹ הָרַכָּה וְהַצְּעִירָה.
מִי יִתֵּן שֶׁכָּל יְמֵי חַיָּיו יִהְיֶה לְךָ לְפֶה, שֶׁמִּפִּיו לֹא תִּמְנַע דָּבָר, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ עַל נְאוֹת דֶּשֶׁא וְעַל מְקוֹרוֹת מַיִם חַיִּים.
וְלִי, אֵלִי, תֵּן אֶת הָאֹשֶׁר לִשְׁמֹר עַל יַלְדִּי עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת, בְּאַהֲבַת אֵם מְבֹרֶכֶת וּשְׂבֵעַת רָצוֹן,
שֶׁיִּהְיֶה לִי בְּנִי מָקוֹר שֶׁל שִׂמְחָה, אָמֵן.

תפילה עתיקה חוזרת ללב האימהות: ביוזמת אפרת אלתר מחולקת תפילת האם לבר המצווה מאת פאני נוידא לאימהות בכותל המערבי. להצטרפות, הקדשה או תמיכה במיזם: info@tfilatnashim.com
מן התפילה של פאני אל הספר התרמיל היהודי
בהשראת פאני נוידא ותפילתה לאם בר המצווה, כתבתי לראשונה תפילה לבני דרור כשהגיע למצוות.
מתוך המסע האישי הזה נולד הספר התרמיל היהודי.
תחילה היה זה מסע של אם בעקבות בר המצווה של בנה. מהר מאוד התברר שזה אינו רק מסע פרטי.
הוא הפך לאסופה רחבה, המכנסת בין דפיה מורשת מארבע כנפות תבל: מנהגי אבות, מורשת אמהות, מסורות קהילתיות ומשפחתיות, יצירות, סיפורים ותפילות, לצד געגוע הדורות.
גיוונה של האסופה מאפשר לכל אחת ואחד לקחת את שליבו חפץ: נערים העומדים לפני בר מצווה,
אמהות ואבות למתבגרים צעירים, סבתות וסבים לנכדים. מי שמבקשים לשוב אל מנהגי אבות,
ימצאו בה שער. מי שמחפשים תפילות עתיקות או יצירות חדשות, ימצאו בה שפה. מי שמבקשים דעת,
ימצאו בה אוצר פתוח.
כי בר מצווה איננה רק אירוע. היא הזמנה למסע זהות.

תפילת אם: עליזה לביא
"גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרוֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי" (תהלים פד, ד)
מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם שֶׁעֲשִׂיתָנִי שֻׁתְּפָּתְךָ לַיֶּלֶד הַזֶּה. אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי.
עַל כֵּן אוֹדֶה לְךָ, עַל חַיָּיו וְעַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדְךָ, עַל טוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת וְעַל שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ אֶת אֲשֶׁר שָׁאַלְנוּ מֵעִמְּךָ. אָנוּ, אָבִיו וְאִמּוֹ, נוֹשְׂאִים תְּפִלָּה לֵאלֹהֵי הָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁמֹר דְּרָכָיו, יִנְצֹר אָרְחוֹתָיו וְיַנְחֵהוּ בְּדֶרֶךְ הָאַהֲבָה, הָאַחֲוָה וְהָרֵעוּת.
אֱלֹהֵי אִמּוֹתֵינוּ, שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה, הָאֵל הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. מוֹדָה אֲנִי לְךָ עַל שֶׁשָּׁמַעְתָּ אֶת תְּפִלּוֹת הֶרְיוֹנִי וְהֶאֱזַנְתָּ לִכְאֵבֵי צִירַי, וּבֵרַכְתָּ אֶת מִשְׁפַּחְתֵּנוּ בִּפְרִי בֶטֶן וְזִכִּיתָנוּ לְהָבִיאוֹ בְּעֹל מִצְווֹת בְּשָׁעָה טוֹבָה וּמֻצְלַחַת.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם, שֶׁיִּזְכֶּה הַנַּעַר הַזֶּה, הַבָּא הַיּוֹם בְּעֹל מִצְווֹתֶיךָ וּדְרָכֶיךָ, לִשְׁלוֹם אֱמֶת וּלְאַהֲבַת עוֹלָם, לְחֵרוּת וְלִדְרוֹר. וִיהִי רָצוֹן שֶׁתִּהְיֶינָה כָּל הָאֲרָצוֹת גְּאוּלוּת וּבְנוֹת חוֹרִין לְלֹא שִׁעְבּוּד אָדָם כְּלָל. וִיבֹרַךְ הַנַּעַר בִּקְהַל יִשְׂרָאֵל וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּתְבֹרַךְ נִשְׁמָתוֹ. שֶׁיִּזְכֶּה לְתִקּוּן עוֹלָם בְּמַלְכוּתְךָ בְּטוּבְךָ כִּי רַב.
אֵל הַהוֹדָאוֹת, תְּהֵא תְּפִלָּתוֹ לְפָנֶיךָ מְבֹרֶכֶת בְּשָׁלוֹם וּבִשְׁלֵמוּת הַמִּדּוֹת. עֲטֹף בְּנִי זֶה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ, הוֹרָיו, אֶחָיו, סָבָיו וְסָבוֹתָיו, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ וְהַקָּהָל הַיָּקָר אֲשֶׁר אִתָּנוּ לְשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, לְטוּב לֵבָב וְלִבְרָכָה גְּדוֹלָה. וְיִתְקַיְּמוּ בּוֹ תְּפִלּוֹת הוֹרַי וּזְקֵנַי וְגַעְגּוּעֵי הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם.
וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא יִמְנְעוּ חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַטּוּב שֶׁבָּעוֹלָם, נַחֲלַת דַּעַת וְהַכָּרַת יֶדַע,
וְתַעֲמֹד לוֹ מוֹרֶשֶׁת עַמִּי, מִנְהֲגֵי הַגָּלֻיּוֹת שֶׁהִתְקַבְּצוּ וּבָאוּ לְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת תֵּבֵל,
וּמֵעַל לַכֹּל – הַנְחָלַת עֵרֶךְ אַהֲבַת הָאָדָם.
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן בִּקְדֻשָּׁתוֹ תּוֹרָה וְחֵרוּת לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא!
בָּרוּךְ אַתָּה, אֲדוֹן כָּל הָעוֹלָמוֹת, בָּרוּךְ נֵזֶר תִּפְאַרְתֶּךָ, וּבָרוּךְ כֵּס מַלְכוּתֶךָ! חָנֵּנוּ לְאוֹר הַחַיִּים לָאוֹר הַגָּנוּז שֶׁעָלָיו
נֶאֱמַר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
בִּזְכוּת אִמּוֹתַי וַאֲבוֹתַי שְׁעֵה נָא לְמִשְׁאֲלוֹת לִבִּי, שְׁמֹר לִי עַל הַיֶּלֶד הַזֶּה כָּאן בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אָנָּא אֱלֹהַי הַשְׁרֵה עָלָיו בִּרְכַּת שָׁמַיִם מֵעָל. עֲשֵׂה שֶׁיִּהְיוּ יָמָיו טוֹבִים "וְיִמְצָא חֵן וְחֶסֶד וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם". "הַקָּטֹן יִהְיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם". "אַתָּה ה' בְּעִתָּהּ תְּחִישֶׁנָּה". וְיִהְיֶה הוּא לְפָנֶיךָ "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבֹּל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". וְיִתְקַבְּלוּ לְפָנֶיךָ תְּפִלּוֹתָיו תָּמִיד וּבַקָּשׁוֹת
כָּל בְּנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ. וְהַרְבֵּה גְּבוּלֵנוּ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְתֵן לָנוּ אֲרִיכוּת יָמִים
וּשְׁנוֹת חַיִּים בְּאַהֲבָה וּבְאַחֲוָה וּבְשָׁלוֹם לְאַהֲבָה אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ.
אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת לְפָנֶיךָ אֱלֹהַי וּמַפִּילָה תְּחִנָּתִי וּתְפִלָּתִי כִּבְכָל יוֹם. "מִן הַמֵּצָר קָרָאתִי יָהּ עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ".
וְלִי, אֵלִי, תֵּן אֶת הָאֹשֶׁר לִשְׁמֹר עַל יַלְדִּי וְעַל מִשְׁפַּחְתִּי עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת, בְּאַהֲבַת-אֵם מְבֹרֶכֶת וּשְׂבֵעַת-רָצוֹן, אָמֵן.
למה שוב עולות דמעות בעיניי?
כי אני אמא, ואמהות בוכות לפעמים.
בדמעות יש קצת עצב על פרידה מילדותך, ויש בהן אושר גדול על השותף החדש שלנו, על בן המצוות המצטרף היום אל קהילת המבוגרים והמחויבים.
הייתי הראשונה שהרגישה בך, ששמעה אותך והקשיבה לך בעולם הזה. מצליל קולך הראשון בחדר הלידה ועד לשיחות ולעיסוקים שלך היום, אני יודעת: אל הנער הזה בדיוק התפללתי.
חכם ועדין, מקשיב ומשמיע, יודע ודעתן, מלא שמחת חיים ובכל זאת אחראי ורציני.
זיו פניך הוא כמראה פסיפס משפחתנו, שהתקבצה ובאה מארבע כנפות הארץ. דומה ושונה יש בה,
וכולנו אחד, למרות הפרידה שנכפתה עלינו במשך אלפיים שנה.
אני מבקשת לנצל את הרגע המיוחד הזה בחייך, את נקודת המעבר בין ילדות לעול,
בין חירות למצוות ואחריות, כדי לומר לך את אשר על לבי.
ועל לבי, רק אהבה אליך.
אני רואה אותך ושמחה.
שומעת אותך ומאושרת.
חושבת עליך ועל בני דורך, ונמלאת תקווה טובה.
עליזה לביא, (2013). התרמיל היהודי. ידיעות ספרים