מה הופך שיר לתפילה?
שלום וברכה,
מה הופך שיר לתפילה? לפעמים רק מילה אחת שנוגעת במקום הנכון.
כך הרגשתי אתמול בסיום המפגש החודשי שלנו, שהוקדש לנעמי שמר.
שוב נוכחנו עד כמה היא ידעה ליצור את המארג הנדיר הזה:
לחבר בין הקטן לגדול, בין שדה לפסוק, בין בית לקודש,
בין עברית יומיומית לעברית עתיקה, בין נוף הארץ לנוף הנפש.
ואולי זו הסיבה ששיריה אינם רק שירי מולדת או שירי זיכרון.
יש בהם עומק של תפילה, גם כשהם אינם מנוסחים כתפילה.
שוחחנו על לו יהי, על על כל אלה, על ירושלים של זהב
ועל שירת העשבים. כל אחד מהם פותח שער: תחינה, שמירה,
געגוע והקשבה לבריאה.
מרגש לקבל פניות רבות להקלטת המפגש.
לצפייה במפגש – כשהשיר נעשה תפילה לחצו כאן.
לקריאה נוספת כנסו לאתר תפילת נשים.
נעמי שמר נולדה בי״ז בתמוז תר״ץ, 13 ביולי 1930, ונפטרה בז׳ בתמוז תשס״ד, 26 ביוני 2004.
היא עצמה כתבה את השורה הבלתי נשכחת:
עצוב למות באמצע התמוז.
ובתחילת תמוז, בין אור לקיץ, בין זיכרון לכאב, חזרנו אל שיריה וגילינו
עד כמה המקורות הם חלק מנשימה שירתה, כשפה פנימית, כבאר עמוקה שממנה היא שאבה מילים.
לפעמים שיר נעשה תפילה לא מפני שמכריזים עליו ככזה, אלא מפני שהמילים שבו נוגעות בבאר משותפת.
והשבוע, בפרשת קרח, נפגוש גם את הצד השני של המילים.
במרכז הפרשה עומדת מחלוקת קשה. קרח ואנשיו מערערים
על הנהגת משה ועל כהונת אהרן. לכאורה, הם מדברים בשפה גבוהה:
"כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" – אבל מאחורי המילים היפות מסתתר גם מאבק על כוח, על מקום, על שליטה.
וזו אולי אחת השאלות הגדולות של הפרשה: מה עושות המילים שלנו בעולם?
האם הן בונות אמון, או מפרקות אותו? מחברות קהילה,
או מסכסכות בתוכה? פותחות לב, או סוגרות אותו?
נעמי שמר, בדרכה, מזכירה לנו את כוחן המרפא של מילים,
ופרשת קרח מזכירה לנו שגם מילים יפות עלולות להפוך לכלי של פירוד,
וקוראת לנו להקשיב מחדש: לא רק למילים, אלא גם למה שמניע אותן.
זו גם המשימה של קהילת תפילת נשים: להחזיר מילים שנשכחו,
תפילות שנדחקו, קולות שלא נשמעו דיים, ולהפוך אותם שוב לשפה חיה.
ולפעמים, כמו שלימדה אותנו נעמי שמר, כל מה שצריך הוא שורה אחת. מילה אחת.
ניגון אחד, שפותח את הלב.
שבת שלום, חודש טוב וסופשבוע נעים
עליזה

