תפילת נשים: מסע חי המתרחב משבוע לשבוע
חברות יקרות,
את המפגש החודשי של במת השיח שקיימנו השבוע ביקשתי להקדיש לאמי, מרים משיח ז״ל, במלאת חמש שנים לפטירתה.
כהמשך של מסע של חיפוש, הקשבה וזיכרון.
לאורך המסע הארוך עם תפילת נשים, אמא שלי ליוותה אותי בשאלה אחת, שחזרה שוב ושוב, לעיתים בכאב. "איך ייתכן שכמעט ולא מצאת מנהגים, תפילות או מסורות נשיות מקהילת יהודי רומניה"? נזפה בי. אמא מה את יכולה לספר שאלתי? ואמא שלי שתפה על ילדות ביער בזמן המלחמה, על הנעורים בארץ ולא זכרה..
אמא שלי עלתה מרומניה בגיל שתים עשרה. ילדה שנשלחה מבוקרשט לבדה לארץ, ונקלטה בבית צעירות מזרחי בבני ברק. רק שנים רבות אחר כך, כשאני עצמי הפכתי לאמא, התחלתי להבין מה המשמעות של ניתוק כזה. מה נקטע בדרך, מה לא הועבר, ואילו שאלות כבר אי אפשר לשאול.
חיפשנו יחד. מצאנו מעט מאוד. בניגוד למשפחת אבי שעלתה מאפגניסטן, שם היו תפילות, ברכות, מאכלים, טקסים, מנהגים ומסורות נשיות חיות וברורות, בצד של אמא היה שקט.
ומכאן צמחה שאלה עמוקה יותר.
האם באמת לא היו, או שמא אבדו בדרך.
