איטליה, 1814
מושג השראה: הודיה
התפילה "מוֹדֵית אֲנִי לְפָנֶיךָ" לקוחה מספר תפילה אישי, שנכתב במיוחד עבור שרה, אשתו של חזקיה לוי באיטליה בשנת 1814. סידורי התפילה של נשים יהודיות באיטליה הם יצירות אמנות שנכתבו בכתב יד אומנותי בידי סופרי סת"ם בעברית. בני זוג, ולעיתים גם אבות, העניקו את הסידורים הללו, חלקם עם איורים צבעוניים, ניירות משובחים, ריקועי כסף וכריכות עור: מתנות של אהבה, רוח והוקרה.
בין דפי ספר התפילה העתיק, מצויה התפילה המביעה תודה לא רק על מה שכבר קרה, אלא גם על מה שעדיין בגדר תקווה. המילה "מוֹדֵית" מופיעה כאן כלשונה במקור. לא תוספת מודרנית, אלא עדות חיה ללשון נקבה בעברית, נוכחת ומדויקת. נשים רבות בקהילות איטליה ידעו עברית, והתפללו בציבור. מציאות ייחודית בכלל, ובהשוואה לנהוג בקהילות ישראל בפרט. התפילה הזו היא עדות לחוויית חיים רוחנית, שנשתמרה בתוך מסורת עשירה ומיוחדת.
"מוֹדֵית" היא נשימה ראשונה, מילה ראשונה, תודה ראשונה.
תזכורת יומית, שהטוב קיים, ושאפשר להתחיל מחדש כל בוקר, כל פעם.
איפה זה פוגש אותך?
המילה "מוֹדֵית" מזמינה להיות התחלה. התחלה של יום, של תנועה, של מחשבה. זו תפילה שמתאימה לרגעים של התעוררות, תרתי משמע: פקיחת עיניים בבוקר, נשימה אחרי סערה, או כשמשהו בתוכך מתבהר.
"מוֹדֵית" מאפשרת לעצור, להתבונן, לזהות את הטוב שכבר קיים, להודות ולשאת עיניים קדימה באמונה ובתקווה.
כשאת מחפשת עוגן, כשאת רוצה להזכיר לעצמך את עצם נוכחותך בעולם ושיש על מה לומר תודה.
הקלף מתאים כפתיחה למדיטציה, לנשימה מודעת, לשיחה עם עצמך או עם דמות קרובה במיוחד.
מילה אחת בלשון נקבה "מוֹדֵית" ויש בה עולם ומלואו.