כיצד מתקיים המנהג
בליל הבסיסה מתאספים כל בני המשפחה בבית אם המשפחה כדי לקיים טקס מסורתי של ברכה ופתיחת שערי שפע. במרכז הערב עומדת ה"בסיסה" – תערובת המורכבת לרוב מגרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בשילוב שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים כמו כוסברה וכמון. אל המרכיבים הללו מוזגים שמן, והם נבחשים יחד בקערה גדולה.
למנהג הערבוב מתלווה מסורת ייחודית של הנחת תכשיטים, טבעות או צמידים בתוך העיסה, כסמל לפרנסה ושפע. מעבר לברכה החומרית, לתכשיטים ישנה גם משמעות מקראית-מדרשית עמוקה: הם משמשים זכר לנשים שתרמו מתכשיטיהן להקמת המשכן, ולמסורת המדגישה את סירובן להשתתף בחטא העגל. כך, הקערה הביתית הופכת לעדות לנדיבות נשית ולחלקן החשוב של נשים בבניית מרחב של קדושה.
שיא הטקס מתרחש כאשר כל אחד מהמשתתפים, בתורו, בוחש את הבסיסה בעזרת מפתח, עד שהתערובת מסמיכה ומקבלת מרקם של טיט, בבחינת "סולת בלולה בשמן". המפתח אינו רק כלי ערבוב, אלא סמל רב-עוצמה לפתיחת שערי הבית והשפע. יש בו גם הד למסורת התלמודית על "המפתחות" שנותרו בידיו של הקב"ה – מפתחות הגשמים, הלידה והפרנסה. ברגע זה, בתוך קערת הבסיסה, המפתח הפיזי שבידי המשפחה נפגש עם הבקשה העמוקה לפתיחה ולברכה מלמעלה.
במהלך הערב נאמרת הברכה המבטאת את לבו של המנהג:
"יַא פַתָאח בְּלַא מַפְתָאח, יַא עַטַאי בְּלַא מַנַא, תַרְזַקְנָה וּתַרְזַק מִנָּה."
ובתרגום:
"אתה הפותח בלא מפתח, אתה הנותן בלא תמורה, פרנסנו ויתפרנסו מאתנו."
השפע שאינו נשמר רק בבית פנימה: הבקשה היא להתפרנס, אך גם להיות מסוגלים לפרנס ולהיטיב עם אחרים.
וזה הנוסח העברי ברוח הברכה:
"אַתָּה ה', הַפּוֹתֵחַ אֶת הַכֹּל בְּלִי מַפְתֵּחַ,
הַמַּעֲנִיק לַכֹּל בְּיָד נְדִיבָה,
תֵּן לָנוּ מִטּוּבְךָ לְמַעַן נוּכַל לְהֵיטִיב לַאֲחֵרִים,
וְהַשְׁפַּע מִטּוּבְךָ עַל יִשְׂרָאֵל.”
הערב כולו סובב סביב הרצון לברך ולהתברך, לזכות ברווחה ולחלוק ממנה עם אחרים.
מן העדויות
המנהג נשמר במשך דורות בעיקר על ידי נשים, בספרי מנהג נשים הבאתי את נוסח הבסיסה הנהוג
בבית חמותי האהובה, דינה לביא. מאז נשלחו אליי נוסחים נוספים ממסורות משפחתיות וקהילתיות.
כל נוסח נושא עמו זיכרון של בית, קהילה ושפה, אך לכולם מכנה משותף: תפילה לשפע, לאחדות
ולימים טובים.
נדב עזריה, בן למשפחה טריפולטאית, סיפר בעבודתו בקורס "תפילת נשים" כי בילדותו היה ליל הבסיסה עבורו מעין "מועד עלייה לרגל" משפחתי. בני המשפחה, הפזורים ברחבי הארץ, היו מתכנסים כולם בבית הסבתא לערב אחד. רק בעקבות העבודה עצר לשאול מה עומד מאחורי המנהג שהיה עבורו מובן מאליו, וגילה מחדש את מקומה של הסבתא, "אם הבית", כמי שמכנסת את המשפחה, מברכת ומעבירה את המסורת לדור הבא.
ד"ר חנה לדווין, בת לקהילת יהדות תוניסיה, שיתפה כי אמה הייתה מדליקה נר בשמן זית, מניחה בתוכו טבעות נישואין ומטבעות כסף, ומתפללת על שפע, זוגיות וברכה.
עדנה שטרן, הפועלת במסירות להחזרת המנהג ולהנחלתו לדורות הבאים, מספרת כיצד הייתה מכינה מדי שנה עשרות קילוגרמים של תערובת בסיסה, מנקה, בוררת, קולה, טוחנת ומנפה, ומחלקת לבני הקהילה. בשפת יהודי לוב נהגו לומר: "הבסיסה אוספת": כלומר, היא מכנסת את המשפחה ואת הלבבות יחד.