נחמו נחמו עמי
מתוך: 'אשת הרב, אשת הבישוף', חיותה דויטש ודוד יעקבסון, הוצאת ידיעות ספרים
יואנה עברה בחדר אחר חדר וכיבדה את הבית במטאטא הגדול. בימים כתיקונם זו הייתה מלאכתן של משרתות, לא של אשת הרב, גבירת הבית. ידיה היו ידי גבירה שלא רגילות במלאכה כזו. ערב שבת היום, והימים הם הכי רחוקים שיש מ"ימים כתיקונם". איך תיראה השבת הקרובה? איך מתכוננים לשבת כשאת לבדך בבית הענק? הרצפה הייתה מלאה בשברי כלים, בחלקי רהיטים, בקרעי בגדים. אי אפשר לקבל את פני השבת עם הלכלוך והשברים. האם אפשר לקבל שבת בלב שבור וקרוע?
חבטות המטאטא שלה ברצפה הדהדו את חבטות האתים והמכושים מאמש, בקרקע בית הקברות היהודי. קברים רבים נחפרו בחסות החשכה. אנשים קרעו זה את בגדו של זה, נשים קרעו בגדי חברותיהן וגברים את בגדי חבריהם האבלים. הכול בדממה. דמעות וזעקות כמעט לא נשמעו. שקט נורא ומייסר, שהופרע רק בקולות אתי החפירה ומילות הקדיש שאמרו ילדים על הוריהם והורים על ילדיהם.
המטאטא הכה ברצפה בזעם, שורט את ידיה. סיפוריה של אמה על הלוויות ההמוניות למתים במגפה חזרו אליה, והיא ניסתה לגרש אותם בחבטות המטאטא הגדול. ידיה היו פצועות, והכאב שגרמה לה פעולת הטאטוא לא הצליח לטשטש את כאב הידיעה: הם אינם. הלכו. איש אחד אהוב וחמישה ילדים שיקרים לה יותר מחייה עצמה שוהים עכשיו בארמון הארכיבישוף. אחותו של שלמה, מריה, חברתה הטובה, הצטרפה אליהם. שם יתגוררו לעת עתה. הם נשארו בבורגוס, לא הלכו לשום מקום. בשבת הקרובה, לראשונה בחייהם, ילדיה ובעלה יחללו את שבת המלכה, יאכלו מפיתו של הגוי, וכשהיא תעשה לבדה את הקידוש הם יישתו מיינו, יין הנסך.
יואנה הניחה את המטאטא ונטלה סחבה נקייה שמצאה באחד הארונות. היא החלה לנקות את האבק. נכנסה לחדרו של שלמה, וניקתה בעדינות את מדפי ספריו. הביטה ארוכות בכתבי היד המרוטים משימוש, בעיטורי ההגדה של פסח שירש שלמה מאביו. בששת סדרי המשנה, בכתבי היד העתיקים ויקרי הערך של התלמוד הבבלי והירושלמי. בספרי הרמב"ם שאהב במיוחד. מי יפתח אתכם עכשיו? היא ליטפה אותם קלות. האיש שפתח אתכם – הלך. הרהור התגנב: לו רק היה בא הביתה לערב אחד, יושב עם ספריו, שאהב כל כך ללמוד מהם. האם היו הספרים משאירים אותו כאן? האם היה להם כוח שלי אין?
אני לא הצלחתי להשאיר אותו, היא חשבה. הוא היה נחוש. החליט. מתי החליט? הוא לוקח את הילדים, להציל אותם, אמר לה שם, בביתו של אלברטו. וכשהוא אמר להציל, לא היה ברור ממה להציל. האם להציל מפרעות כמו אלה שעברנו עכשיו, שנטלו חיי יהודי רבים כל כך, ומהם ניצלנו בנס, או להציל… את נשמותיהם, כמו שאומרים הנוצרים הבטוחים שדתם דת האמת היא, וההצטרפות למאמיניה יש בה גאולה.
היא לא רצתה לחשוב על זה עכשיו, בשבת.
פתאום שמעה רשרוש. לרגע נבהלה, במשנהו חייכה בהקלה: איזבלה, אחת המשרתות המבוגרות, נכנסה דרך הדלת הפתוחה למחצה. עמדה שם נבוכה ומבוהלת, בשערה האפור ובסינר לבן החגור על מותניה. באתי לראות מה שלומך, אמרה איזבלה וחיבקה אותה. יואנה בכתה על צווארה דקות ארוכות. את החלון הזה צריך לסגור, אמרה איזבלה בענייניות. שבת היום. אעזור לך לבשל. אביא מים. את צריכה להתרחץ. אחמם לך אותם.
יואנה הייתה אסירת תודה. הכדים במרתף שבורים, היא אמרה. אין מים, צריך להביא מבחוץ. אבל בשר יש קצת, וגם חומוס. אפשר להכין חמין. סיר קטן אחד יספיק לי.
איזבלה לא שאלה איפה הילדים. או שהשמועה כבר התפשטה, שרב העיר וילדיו הוטבלו לנצרות, או שהבינה מעצמה שלא לשאול כי התשובה תכאיב. בשתיקה היא נטלה מידי יואנה את הסחבה ואת המטאטא והשלימה את הניקיון. אחר כך הביאה מים נקיים. נוכחותה החרוצה שימחה את יואנה, לרגע אחד הכול נראה כרגיל, עד שנזכרה: אין גם יין. החביות נופצו כולן. מה תעשה? שלחה את איזבלה להביא מהשוק קצת ענבים. היא תסחט קצת לקידוש של היום ושל מחר. שלמה אמר פעם שזה אפשרי. שמותר. איפה הוא עכשיו?
מאז נפרדו התודעה שלה מפוצלת לשניים – בחלק אחד היא עם עצמה מול שברי הבית ושברי הנפש, ובחלק אחר היא איתם, עם שלמה והילדים. איפה הם, מה הם עושים, מה הם לובשים. האם הם מתגעגעים אליי. האם הם מתגעגעים הביתה. אל מה שהייתה המשפחה שלנו עד לפני שלושה ימים. מה יעשה שלמה הערב בלי קידוש ובלי חלה, בלי זמירות. לראשונה יואנה הרגישה שהיא מרחמת עליו. לה נשארה שבת. לו – כבר לא. לרגע קט ונדיר הבינה שבעסקה החדשה הזו, היא בת המזל מבין שניהם.
מבעד לחלון השמש יקדה פחות. יואנה פחדה משקיעת החמה הממשמשת ובאה. בשלב מסוים, ידעה, תצטרך להדליק נרות. אומנם את מנורת הכסף הגדולה בזזו הפורעים, אבל במקום מחבוא נסתר היא שמרה קערת כסף יפה ועתיקה שהייתה של אם סבתה. סבתא שלה נתנה אותה לאמא שלה למשמרת, עוד כשהייתה ילדה קטנה, וזו שמרה אותה עבורה עד חתונתה. את נרות השבת הראשונה שלה כאישה נשואה היא הדליקה בה. לאחר מכן הגיעה מנורה מפוארת ויפה יותר, מתנת חמותה, ואת הקערה של סבתה היא שמרה לבתה הצעירה, כשתינשא היא לאיש. המחשבות היו קשות מנשוא. עולם שלם, עתיד שלם הלך לאיבוד. האם יכולה אישה להתגעגע לעתיד שאבד? לתמונות שליוו אותה כל חייה, של עצמה, מתבגרת, עומדת תחת חופת ילדיה, הופכת לסבתא?
היא רצה לבדוק במקום המחבוא אם הקערה עדיין שם. כן, היא שם. יואנה נשמה לרווחה. עכשיו כשאיזבלה סידרה הכול, וחיממה עבורה גם מים נקיים, הייתה יואנה יכולה להתרחץ לכבוד שבת, וללבוש שמלת שבת. שבת היא מלזעוק. זה משפט שאמרו תמיד כשצרה מתרחשת בשבת. או כשחלה מישהו מבני המשפחה. שבת היא מלזעוק. שבת היא, וצריך לנשום עמוק ולהיכנס אליה בכבוד, כמו תמיד. זמן מה לפני הדלקת הנרות שלחה את איזבלה הטובה לביתה. נעמדה ליד החלון וראתה אותה מתרחקת.
רק אז נפנתה למלא את הקערה במעט מים ומעליהם שמן זית. היא הניחה בה בזהירות את פתילות הבד שהכינה קודם, והלכה למטבח להביא אש. אחר כך נעמדה ליד קערת הכסף הקטנה ובירכה: ברוך אתה ה', אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת. יואנה טמנה את ראשה בין ידיה. היא לא בכתה עכשיו. שפתיה לחשו את התפילה השגורה על פיה, תפילה שלמדה מאמא שלה וזו מאמה שלה, התפילה שאמרו כל היהודיות בספרד: וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי השם, יראי אלוהים, אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים, ומאירים את העולם כולו בתורה ובמעשים טובים… סחרחורת אחזה אותה לפתע והיא התיישבה על אחד הכיסאות הבודדים שהותירו הבוזזים. ילדיה כבר לא יאירו את העולם כולו בתורה, למרות שכל רגע ורגע בחייה היא תקדיש לתפילה שהם כן. לרגע הצטערה שלא למדה מספיק תורה. נשים לא לומדות תורה כמו גברים. בעליהן לומדים, וכשהבעלים נוטשים את תורתם ואת אמונתם, מה נשאר לנשים? נשאר. חייב להישאר. פתאום החליטה: היא תלך לבית הכנסת. רק היא, מכל משפחתה, נותרה להתפלל פה, ובכן, היא תלך, תלבש את מטפחת השבת שלה, ותלך.
לאט היא חצתה את הכיכר הגדולה שמסביבה בתי הרובע היהודי, עטופה צעיף משי גדול שתוכל להסתתר מאחוריו אם יתגברו עליה הדמעות. בדרכה פגשה אדם או שניים, מנידים ראש בברכת שבת שלום. שבת שלום יהודים. שבת שלום לכם שנותרתם יהודים. תודה לכם, שנותרתם. היא נכנסה לבית הכנסת. מעט כל כך מתפללים היו בו עכשיו. רבים-רבים הלכו בדרכו של שלמה והתנצרו מרוב פחד. אם הרב בכבודו ובעצמו כך עושה, מה יגידו אזובי הקיר.
יואנה נעמדה במקומה הקבוע בעזרת הנשים, והקשיבה לחזן. קולות בכי עלו מעזרת הגברים. עזרת הנשים הייתה ריקה כמעט. חלל בית הכנסת היה חשוך. המנורות נופצו גם בו, רק מעט נותרו על כנן.
מישהו בחלל בית הכנסת לחש את הבשורה הקשה: בפרעות סרגוסה, לעיני אביו ולעיני אשתו הצעירה, נרצח החתן הצעיר, הבחור היקר שבחתונתו השתתפו היא ושלמה אך לפני חודשים אחדים. בנו של ר' חסדאי קרשקש הצטרף למגינים, אחז בנשק נגד הפורעים, ונפל על משמרתו. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים. אסון רודף אסון, וצרה רודפת צרה. לאן תלך ומה תעשה עכשיו.
פתאום הבינה: מראות הפצועים והמתים ירדפו אותה ואת בני קהילתה לעד, ממש כשם שמראות המגפה ומתיה רדפו את הוריה. יש אסונות שבני הדור שעבר אותם לא יוכלו לשכוח, לא יוכלו להתנתק מהם לעולם. הפרעות והמרות הדת בעקבותיהן הן המגפה שלה. של בני דורה. לעולם לא תעזוב אותם המגפה הזו, לעולם לא יירפאו ממנה באמת.
בתום התפילה חזרה יואנה לביתה. חדר המגורים הואר באורם הנעים של הנרות שהדליקה במנורה של סבתה. היא קידשה על היין ובצעה את הלחם. לראשונה בחייה עשתה זאת. התיישבה ליד השולחן הגדול לבדה, לאכול מעט. לנשום, לחשוב. החדרים סביבה צעקו בריקנותם. דבר בחייה לא הכין אותה לבדידות הזו. ולכאב ההבנה: הבדידות הזו תלווה אותה מעתה. לעולם לא תעזוב.
למחרת הלכה שוב לבית הכנסת. הפעם בעזרת הנשים היו כמה מחברותיה. האם ידעו? האם שמעו שנותרה לבדה? היא לא שאלה והן לא אמרו דבר עד שהחזן החל לקרוא בקול חנוק את פסוקי ההפטרה: נחמו נחמו עמי, יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עוונה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה. או אז פרץ בעזרת הנשים בכי חנוק, שהתפשט והגיע גם לעזרת הגברים. קהילה שלמה מיררה בבכי על הרוגיה ועל אובדנה. יבש חציר, נבל ציץ, כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם. יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם.