אז מה היה ליל הדג?
על פי המסורת שתיעדה יהל במשפחתה, כמה ימים לאחר החתונה התכנסה המשפחה בביתם החדש
של בני הזוג. הנשים הכינו דג לא מבושל והניחו אותו על מגש. סבתה של יהל סיפרה שכאשר הגיע החתן,
היא אחזה בעדינות בבד מכנסיו, כדי ש״לא יברח״, והגישה לו סכין לחיתוך הדג. אלא שבתוך הדג הוחבאה מראש חתיכת עץ, או מעין מערוך קטן, שמנעה ממנו להשלים את החיתוך.
מאוחר יותר, כשיהל ראיינה גם את סבה, הוא זכר גרסה מעט שונה: גם החתן וגם הכלה ניסו לחתוך את הדג. חתיכת העץ הוסתרה רק בצד שבו חתך החתן, ולכן הוא נכשל ואילו הכלה הצליחה.
כולם ידעו מראש מה עומד לקרות, וצחקו. אבל מאחורי התעלול המשפחתי הסתתר מסר.
כשיהל שאלה את סבה מה משמעותו של המנהג, הוא הסביר שמטרתו הייתה לתת לכלה תחושת ביטחון וכוח עם כניסתה לבית החדש ולהראות לה שמקומה בו מובטח.
במילותיו: ״להראות את העליונות של האישה בבית שלה״.
הנשים במשפחה הן שמכינות את הטקס, מחביאות את חתיכת העץ, יוצרות את הרגע שבו הכלה ״מנצחת״, ומקיפות אותה בצחוק ובמשפחה דווקא בימים הראשונים והלא מוכרים של חייה כאישה נשואה.
כפי שיהל כותבת בעבודתה, לא כל חיי הטקס והמסורת של נשים התקיימו בבית הכנסת או במסגרת התפילה הפורמלית. הבית, המשפחה ואירועי החיים היו גם הם מרחבים שבהם נשים העבירו ברכות, תקוות, מסרים וידע מדור לדור.
למה הסיפור הזה חשוב היום?
יהל חיפשה תיעוד כתוב למנהג וגילתה שהוא מצומצם מאוד. לצד אזכור קצר במקור מקוון, התשתית העיקרית של עבודתה הייתה העדות של סבתה ושל סבה. לכן נכון לראות בסיפור קודם כול עדות משפחתית למסורת בעל-פה, ולא לקבוע על סמך העדות לבדה עד כמה המנהג היה נפוץ בכל קהילות יהדות תוניס. סבתה של יהל נפטרה לפני שיהל הספיקה לשאול אותה את כל השאלות שרצתה.
אבל הסיפור הזה נשאר. ״אם אני לא אתעד, אצייר ואספר על המנהג הזה, אם אני לא אזכור אותו, מי כן?״,
כתבה יהל בסיום העבודה.
באדיבות יהל בן אריה, מתוך הקורס "תפילת נשים" באוניברסיטת
בר אילן, בהנחיית ד"ר עליזה לביא.