תחינת הרבנית חנה, המאה ה-19
מושג השראה: דממה
התחינה שערי דמעות, המיוחסת לרבנית חנה, כתובה בלשון פיוטית ורגישה.
"אתה יודע לבבות נשברים… אתה יודע אנחותי…"
זו אינה תפילה מופשטת. זו זעקה שקטה, קול אישי הנאמר מלב פתוח, ומבקש הכרה, חמלה ומשמעות.
תחינות (ביידיש: תְּחִינֶ'ס) הן תפילות אישיות שנכתבו על ידי נשים או עבורן. התחינות נאמרו בפי נשים יהודיות החל מהמאה ה-17, בעיקר בקהילות אשכנז. רבות מהנשים לא שלטו בעברית, ושפת הבית המדוברת יידיש, הפכה לכלי רוחני מחבר ומחזק.
כבר במאה ה־16 הודפסו תרגומים ליידיש של התורה, ההפטרות והמגילות. הספר צְאֶנָה וּרְאֶינָה (ספר תורני ביידיש) היה אהוב במיוחד בקרב נשים. לצידו התחינה, היא שיח אישי-נשי וכוללת מילים של כמיהה,
כאב, הודיה ותקווה, שנאמרות בשפת הלב.
התחינות נכתבו סביב שני מעגלים עיקריים. הראשון, מעגל השנה: חגים, שבתות וימים מיוחדים. והשני, מעגל החיים: זוגיות ואהבה, לידה, ילדים, הדלקת נרות, טהרה, פרנסה ושלום בית.
עם עליית תנועת ההשכלה ירדה קרנה של היידיש במערב אירופה, אך עולם התחינות המשיך להתקיים, ולעיתים אף התרחב. גם כיום, בקהילות חסידיות רבות, נכתבות ונאמרות תחינות.