איך אפשר לשמוח בלי סיבה?
כל שנה לקראת סוכות אני חוזרת אל המילים: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״.
והשנה הן פוגשות אותי אחרי הביקור באתונה.
נסעתי לשם כאורחת של שגרירות ישראל, להרצאה לקראת החגים.
התרגשתי להכיר נשים מרשימות, חוקרות ומתעדות, שאוספות במסירות
את סיפוריה, מנהגיה וקולותיה של יהדות יוון. עבודה של הצלה ממש,
כי מן העולם היהודי העשיר שהתקיים בעשרות קהילות ביוון נותרו בידינו
רק חלקים מן הידע, הזיכרונות והמנהגים.
במהלך הביקור עלה שוב ושוב קולה של בואינה צרפתי מסלוניקי.
בואינה נולדה בסלוניקי בשנת 1916, לתוך אחת הקהילות היהודיות
הספרדיות העשירות והמרתקות בעולם. במלחמת העולם השנייה
היא פעלה במחתרת והצטרפה לפרטיזנים. עולמה חרב,
בני משפחתה וכמעט כל קהילת סלוניקי נרצחו, וכל שהכירה נכחד.
אבל בואינה עשתה דבר יוצא דופן: היא בחרה לזכור את החיים,
לא רק את מותם. בכחמש מאות קופלאס (שירת עם מסורתית
בלאדינו ששימשה לתיעוד היסטורי וקהילתי) שכתבה, היא תיעדה את שהיה.
משפחות וחתונות, מאכלים, שבתות וחגים, מנהגים, רגעי שמחה וגם
את זכרונותיה מחג הסוכות.
וזו בעיניי תמצית כוחה של התורה הנשית-יהודית שאנחנו
מבקשות להשיב במיזם תפילת נשים: לא רק מה שנכתב בספרים ונכנס לקאנון,
אלא גם הידע שנשמר בבית, בזיכרון, בידיים, בטעמים, בתפילות,
במנגינות ובמנהגים, ועובר מאם לבת ומסבתא לנכדה.
אולי לכן אני חושבת על בואינה דווקא עכשיו. בחג הסוכות,
אנחנו יוצאים מהבית הקבוע לסוכה הארעית, ודווקא שם אנחנו מצווים לשמוח.
ואיך בכלל אפשר לצוות על הלב להיות שמח? אולי אי אפשר.
אבל אפשר לפנות לשמחה מקום. לפתוח את הסוכה, לארח,
לקשט, לשיר, ללמוד יחד, לספר ולאכול. שמחת החג איננה רק מצב נפשי פרטי.
היא פעולה חברתית. היא נוצרת כשאנחנו פותחים מקום גם לאחרים,
כשאנחנו חולקים, דנים ויושבים יחד.
העלינו השבוע באתר תפילת נשים ערך מתפתח על מורשת נשות יהדות יוון,
ואנחנו מזמינות אתכם להמשיך ולהעשיר אותו.
אם במשפחתכם נשמרו תפילה, ברכה, מנהג, שיר,
צילום, חפץ או זיכרון מיוון, נשמח מאוד שתשלחו אלינו.
חג סוכות שמח ושבת שלום,
עליזה

