זמן חדש מתחיל מבפנים. ארבעים יום להאט, להקשיב, להתכוונן, הנוסחה הנשית
שלום לך,
שאלה אותי חברה טובה: "טוב עליזה, עוד מנהג, עוד אישה שנשכחה,
עוד סיפור מהעיירה, אבל מה יוצא לי מזה?"
אז השבוע נדמה לי שהתשובה ממש ברורה.
שלושים שנה אני עוסקת בתפילות ובמנהגי נשים,
וחלק מן המקורות האלה מלווים אותי כבר זמן רב.
אבל לקראת המפגש על רמזי אלול, מתוך החזרה
אל החומרים ומתוך שיחות ומידע חדש שמגיע מהקהילה, פתאום התחדדה לי תובנה מרגשת.
מתוך העדויות התברר שההכנה לא הייתה רק אמצעי להגיע אל היום הקדוש,
היא הייתה חלק ממנו. נשים ידעו שהקדושה מתחילה הרבה לפני הרגע עצמו, בעצם ההתכוננות אליו.
בראש חודש אלול, כשעוד ארבעים יום עד יום הכיפורים, הן התחילו:
בגליציה – יצאו נשים לבית העלמין עם חוטים,
הזכירו את שמות בני המשפחה והכינו מהם פתילות לנרות יום הכיפורים. בדרום רוסיה התכנסו נשים,
שזרו פתילות, אמרו תחינות והזכירו את החיים ואת מי שכבר אינם.
בסוקוליבקה הילדים עמדו ליד אמא וצפו בה מכינה "נר חיים" ו"נר נשמה".
ובליטא? אמא אחת הזכירה לילדיה בכל בוקר,
מראש חודש אלול ועד אחרי יום הכיפורים: "בחודש אלול אפילו הדגים רועדים במים".
בדמשק – נשים הכינו שלוש שמלות שונות ליום הכיפורים, לכל נדרי,
להוצאת ספר תורה ולנעילה. בתימן תפרו בגדים לבני במיוחד ליום הזה.
ולפתע כל המנהגים התחברו להבנה אחת:
זמן משמעותי זקוק להכנה.
לא עוד משימה ביומן. לא "להספיק להתכונן לחגים".
אלא לתת לזמן להיכנס פנימה בהדרגה.
נשים לא המתינו ליום הכיפורים. הן הכינו את עצמן,
את הבית ואת המשפחה לקראתו. במחט ובחוט,
בשעווה ובבגד, בזיכרון, בתפילה ובפעולות קטנות
שחזרו לאורך הדרך, הן הפכו את סוף השנה מתאריך בלוח לתהליך.
וזה אולי בדיוק מה שיוצא לנו מזה היום. אפשר לאמץ את העיקרון.
ארבעים יום שבהם משהו קטן משתנה.
להדליק נר פעם בשבוע ולשאול: איזה אור אני רוצה להוסיף השנה?
להיזכר בבני משפחה או בחברים. להניח לרגע את הטלפון ולבדוק:
מה אני רוצה לקחת איתי לשנה החדשה, ומה כבר אפשר להשאיר מאחור?
או לבקש במילים מתוך תפילת האנוסות להדלקת הנרות:
"ותן לי מה שאינני יודעת לבקש ממך".
ואולי לא במקרה דווקא עכשיו חוזרות לחיינו סדנאות נרות, שעווה, ריח,
יצירה בידיים, זמן שמזמין אותנו להאט.
לפעמים הידיים עוזרות ללב להתכונן.
להקלטת המפגש שלנו רמזי אלול לחצו כאן.
ומלב של אמא בגליציה, ללב של אמא בלוטם שבגוש שגב:
השבוע כתבה לי ציפי כהן סוקלר, חברת הקהילה:
"יקרה, הגיעה השעה ויהל, הבן הבכור שלנו, מתגייס מחר.
אם יכולה לשלוף לי תפילת נשים רלוונטית אשמח מאוד. אנסה גם לחפש באתר".
ציפי האהובה,
מלבה של פאני נוידא, שכתבה לפני כ-170 שנה תפילה
לאם שבנה יוצא לצבא, אל לבך היום, אמא שמלווה את בנה אל צבא ההגנה לישראל.
כמה העולם השתנה, וכמה לב של אמא נשאר אותו לב.
והרחבנו את המעגל גם לאבות המלווים בת שמתגייסת.
לכל גיוס אוגוסט ולמתגייסים כולם,
שובו כולכם לשלום.
שבת שלום וסופשבוע נעים
שלך,
עליזה

