באתר זה אנו משתמשים בפונט מיוחד שנוצר מכתב ידה של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל, שנפלה בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז בגיל 19.
נועם הייתה מנהיגה טבעית, חלמה להיות ראש ממשלת ישראל ולתקן את העולם. חבריה זוכרים אותה כ"אמא של החבורה" – תמיד נכונה לעזור ולהוביל. היא התעקשה לשרת בגזרה הכי מאתגרת כדי להיות משמעותית ככל הניתן.
הפונט נוצר במסגרת פרויקט "אות חיים" – יוזמה מרגשת שהופכת כתב יד של נופלים לפונטים דיגיטליים, כך שהמילים שלהם ממשיכות לחיות ולהשפיע.
כמו שנועם רצתה – גם אחרי שהלכה, היא ממשיכה לעשות טוב בעולם.
בשנת 1936, בברלין, תחת השלטון הנאצי, בחרה ד״ר מרתה ורטהיימר להוציא מחדש את ספר תפילותיה של פאני נוידא לנשים ולנערות יהודיות. מרתה, עיתונאית, עורכת, מחנכת ופעילה ציונית, הבינה שנשים יהודיות בנות דורה זקוקות לא רק לסיוע ולהצלה, אלא גם למילים של אמונה, זהות ונחמה. היא ערכה את תפילותיה של פאני בגרמנית מודרנית, צירפה הקדמה, והשיבה קול יהודי־נשי בשעה שבה העולם ביקש להשתיקו.
ניסיון להשיב נחמה לנשים יהודיות בגרמניה הנאצית
מעטים מכירים היום את שמה של ד״ר מרתה ורטהיימר. גם אני כנראה לא הייתי נחשפת לסיפור חייה המרתק, אלמלא מסע החיפוש שלי בעקבות אישה אחרת: פאני נוידא, מחברת ספר התפילות לנשים ולנערות שעות התייחדות, שראה אור בפראג בשנת 1855.
פאני נוידא כתבה לנשים יהודיות בשפתן. היא העניקה מילים לרגעים שבהם נשים עמדו מול אלוהים מתוך חייהן ממש: כאימהות, כבנות, כנשים נשואות, כנערות, כחולות, כאבלות, כנוסעות, כמי שמבקשות כוח, נחמה ותקווה. ספרה זכה להצלחה גדולה, נדפס במהדורות רבות, נדד בין קהילות ויבשות, ולימים כמעט נשכח מארון הספרים היהודי.
במסע להשבת קולה של פאני נוידא פגשתי את מרתה ורטהיימר.
מרתה ורטהיימר. באדיבות המוזיאון היהודי פרנקפורט.
בשנת 1936, בברלין, שלוש שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוציאה מרתה ורטהיימר מחדש
את ספר התפילות של פאני נוידא. היא לא הסתפקה בהדפסה חוזרת.
היא ערכה את התפילות, התאימה אותן לגרמנית מודרנית, צירפה הקדמה, ושינתה את שם הספר ל- Alle Tage deines Lebens: Ein Buch für jüdische Frauen, כל ימי חייך: ספר לנשים יהודיות.
הבחירה הזו, בשנת 1936, אינה פרט ביבליוגרפי בלבד. היא מעשה רוחני, חינוכי ויהודי עמוק.
דווקא בשעה שבה נשים יהודיות בגרמניה חוו השפלה, עקירה, פחד ואובדן ביטחון,
מרתה ביקשה להשיב לידיהן ספר תפילות. לא ספר פוליטי. לא מניפסט. ספר של מילים אל אלוהים.
מילים של נשים, לנשים, בשפה חיה, ברורה, קרובה.
מן המבוא שחיברה מרתה עולה כי ספרה של פאני היה חלק בלתי נפרד מעולמן של נשים יהודיות בגרמניה:
"האימהות והסבתות שלנו החזיקו בידיהן תמיד את ספר התפילות של פאני נוידא, ולצד התפילה בעברית, פנו אל האל בשפתן, בלשון אמם, כאשר ביקשו להודות ולקלס ברגע של שמחה, לבקש נחמה בעת דאגה."
מרתה הבינה שהספר של פאני אינו רק שריד מן העבר. הוא כלי חי של זהות, נחמה ושייכות.
מרתה ורטהיימר. באדיבות המוזיאון היהודי פרנקפורט. צילום: אברהם פיסרק.
הצטרפו אלינו
קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית
עם ד"ר עליזה לביא
מרתה ורטהיימר נולדה בפרנקפורט למשפחה יהודית מן המעמד הבינוני. היא הייתה בתם של יהודה יוליוס ורטהיימר ויוהנה לבית טננבאום, ואחותה של לידיה, שחיה עמה שנים רבות.
בשנת 1911 החלה ללמוד באקדמיה למדעים חברתיים ומסחריים בפרנקפורט,
שהפכה בשנת 1914 לאוניברסיטת פרנקפורט. היא למדה היסטוריה, פילוסופיה ופילולוגיה אנגלית,
ובשנת 1919 הייתה לאישה הרביעית בלבד שקיבלה תואר דוקטור מן האוניברסיטה. כבר כאן מתגלה דמותה: אישה משכילה, פורצת דרך, שפעלה בעולם שבו נשים יהודיות עדיין נדרשו להיאבק על מקומן באקדמיה, בעיתונות ובמרחב הציבורי. משנת 1919 עבדה כעורכת בעיתון הליברלי Offenbacher Zeitung.
היא כתבה, ערכה, הרצתה ופעלה גם למען זכות הבחירה לנשים. לעיתים השתמשה בשם העט מרתה ורט. היא הייתה עיתונאית רחבת אופקים, מרצה בחינוך מבוגרים, אישה ציבורית, ויהודייה גרמנייה שהאמינה בכוחה של תרבות, מילה כתובה וחינוך.
ואז הגיעו חוקי הגזע.
בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון והדחת יהודים ממשרות מקצועיות, פוטרה מרתה מעבודתה בעיתון. מרגע זה השתנה מסלול חייה. היא הצטרפה למערכת העיתון היהודי Israelitisches Familienblatt,
כתבה על סוגיות דתיות, זהות יהודית, הכשרה לעלייה לארץ ישראל, וחינוך של צעירים יהודים שנדרשו
להיערך לעתיד לא בטוח.
ספר הספורט היהודי. בשנת 1936, לאחר הדרת הספורטאים היהודים מן המסגרות הספורטיביות בגרמניה הנאצית, השתתפה מרתה ורטהיימר, יחד עם שותפים נוספים, בחיבור ספר תיעודי זה. הספר ביקש לתעד את הישגי הספורטאים היהודים ולהשיב להם מקום, כבוד וזיכרון.
במקום להיעלם, היא העמיקה את פעילותה היהודית. בשנת 1936 גורשו מרתה ואחותה לידיה מדירתן.
מרתה עברה לברלין, השתלבה בפעילות במסגרת ה- Kulturbund Deutscher Juden, פעלה בארגוני נוער וספורט יהודיים, וסייעה בהכשרת צעירים לעלייה לארץ ישראל. היא עודדה יהודים לארוז ולעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי, ואם אינם יכולים לעזוב, לפחות לשלוח את ילדיהם.
בתוך המציאות הזאת, הוצאת ספר תפילות לנשים מקבלת משמעות נוספת.
מרתה ידעה היטב מה מתחולל סביב. היא ראתה כיצד יהודים, ובהם נשים משכילות, מוכשרות ותורמות לחברה הגרמנית, נדחקים, מושפלים, מפוטרים ומופקרים. ובכל זאת, או דווקא משום כך,
היא בחרה להשיב לנשים ספר שמזכיר להן מי הן.
היא הבינה שתפילה אינה רק בקשה פרטית. לעיתים היא דרך לשמור על צלם אנוש. דרך להחזיק זהות.
דרך לומר: גם כאשר העולם סביבי מבקש למחוק אותי, יש לי שפה, יש לי זיכרון, יש לי אמהות וסבתות לפניי,
ויש לי אל מי לפנות.
מרתה לא הייתה רק עורכת של ספר תפילות. היא הייתה מצילת ילדים. בשנים 1938-1939 מילאה תפקיד מרכזי בארגון העברתם של ילדים יהודים מדרום ומדרום-מערב גרמניה להולנד ולאנגליה, במסגרת מה שנודע לימים בשם קינדרטרנספורט.
שיפרה פרידמן לבית קאהן ז"ל
לימים קיבל הסיפור הזה עבורי פנים קרובות. שפרה פרידמן ז״ל, במקור מטרנסילבניה, שהייתה שכנה שלי, סיפרה לי שהייתה מילדי הקינדרטרנספורט והגיעה ברכבת ללונדון. רק כעת, במפגש המחודש עם דמותה של מרתה ורטהיימר, התחבר לי הסיפור האישי של שפרה אל מפעל ההצלה הרחב בשואה שבו פעלה מרתה. מאחורי המילים “הצלת ילדים” עמדו ילדות וילדים ממשיים, שמות, פנים וחיים שנמשכו.
הילדים נשלחו בדרך כלל לבדם, בלי הוריהם, בלי אחיהם, בלי הבית שהכירו.
מרתה ליוותה כמה מן המסעות לאנגליה כדי לסייע בקליטת הילדים,
אך בכל פעם שבה לגרמניה.
היא יכלה לנסות להציל את עצמה, אבל שוב ושוב חזרה. כאשר הופסקו משלוחי הקינדרטרנספורט בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, המשיכה מרתה בפעילות סיוע. היא ניהלה מטבח תמחוי ובתי מגורים ליהודים קשישים.
לאחר שדרכונה של אחותה לידיה נשלל, החליטה להישאר עמה בגרמניה.
היא העמיקה את מעורבותה בחיים הדתיים וקיבלה על עצמה תפקידים שבדרך כלל יועדו לרבנים.
גם לאחר פציעה קשה ברגלה בעקבות פצצה שהתפוצצה סמוך לדירתה,
המשיכה לעסוק בחינוך והקימה סדנת חניכות ליהודים.
בשנת 1942 אילץ אותה הגסטפו לסייע בארגון גירוש יהודים “למזרח”.
זמן קצר לאחר מכן נשלחו מרתה ואחותה לידיה, יחד עם כ־1,400 מיהודי פרנקפורט,
במשלוח השלישי שיצא ב־11 ביוני 1942, ככל הנראה למחנה ההשמדה סוביבור.
איש מן המגורשים לא שב.
וכאן, בתוך הסוף הנורא הזה, בשואה, חוזר אלינו ספר התפילות.
אבן נגף לזכרה של מרתה ורטהיימר מול ביתה ברחוב אונטר דן קסטניאן 1 בזקסנהאוזן.
בשנת 1936, בין פיטורים, גירוש מדירה, פחד ופעילות הצלה, מרתה ורטהיימר בחרה להוציא מחדש את פאני נוידא. היא בחרה לומר לנשים יהודיות: אתן אינכן לבד. היו לפניכן אמהות וסבתות שהתפללו. היו מילים שנכתבו עבורכן. יש שפה שיכולה להחזיק אתכן גם עכשיו.
היא לא יכלה לדעת שהספר שערכה יודפס שוב גם אחרי המלחמה, בשנות החמישים, ושמהדורותיו ימשיכו להופיע עד המחצית השנייה של המאה העשרים.
היא לא יכלה לדעת שגם שנים רבות אחר כך, נשים יהודיות יחזרו אל פאני נוידא, ודרכה גם אליה.
מבחינת המסע של תפילת נשים, מרתה ורטהיימר היא דמות מפתח.
היא מלמדת כי השבת קול נשי יהודי אינה מתרחשת רק בארכיון, בספרייה או במחקר.
לעיתים היא מתרחשת ברגע היסטורי מסוכן, כאשר אישה אחת מבינה שנשים אחרות זקוקות למילים. מרתה המשיכה את פאני. ופאני המשיכה את האימהות והסבתות.
והקול הזה ממשיך להגיע אלינו.
בטקס יום השואה הממלכתי בכנסת ישראל בשנת 2014 הקדשתי את דברי למרתה:
מזמן רציתי לומר לך תודה, מרתה.
תודה על האומץ לערוך מחדש ספר תפילות לנשים יהודיות בשעה שבה נשים יהודיות נזקקו למילים יותר מאי פעם.
תודה על ההבנה שתפילה יכולה להיות נחמה, זהות, התנגדות שקטה ודרך להחזיק מעמד.
תודה על החוליה שהוספת לשרשרת הארוכה של תפילת נשים.
קרדיט והרחבה
הערך מבוסס על סיפורה של ד״ר מרתה ורטהיימר ועל המהדורה שערכה בשנת 1936 לספרה של פאני נוידא, Stunden der Andacht, בשם Alle Tage deines Lebens: Ein Buch für jüdische Frauen. הציטוט מתוך הקדמתה של מרתה מובא בעקבות המהדורה העברית של שעות התייחדות, בעריכת ד״ר עליזה לביא ובתרגום קטיה מנור.
האם יש ספר, תפילה או מילים שקיבלת מדור קודם, מסבתא, מאמא, ממורה או מאישה שלא הכרת, והפכו עבורך למקור של כוח ברגע קשה?
פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים. היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה). הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.
התרמיל היהודי הוא מדריך מרתק ומקיף למסע בר-המצווה, המעניק לנער ולמשפחתו הצצה אל השכבות התרבותיות, המסורתיות וההגותיות של אירוע משמעותי זה. הספר מאגד בתוכו עשרות טקסטים, תפילות ומנהגים ממקורות יהודיים לצד סיפורים אישיים ופרשנויות של כותבים עכשוויים.
ב-1855 כתבה רבנית משכילה מצ’כיה עשרות תפילות יהודיות והייתה לאישה הראשונה שפרסמה ספר תפילות לנשים ולנערות בשם שעות התייחדות, מתוך רצון להשיב נשים אל עולם התפילה היהודי. הספר שעות התייחדות (1855) היה רב מכר חוצה יבשות ועבר מאם לבת בירושה.
מנהג נשים מזמין למסע מרתק בעקבות מסורות וטקסים ממגוון הקהילות, המועברות מדור לדור. באמצעות תיעוד נדיר, הוא מחזיר לחיינו עולם שכמעט ואבד, ומאיר את תפקידן הייחודי של נשים בשימור היהדות ובהנחלתה.
הספר עכשיו תורך הוא הזמנה לגלות את הקול הייחודי שבך ולהעניק לך כוח וביטחון. דרך סיפורי חיים מרגשים על נשים מנהיגות, חוכמת האמהות והגשמת חלומות, הוא מעניק השראה וכלים למנהיגות, למסעות, לנאומים, לטקסים וליצירת שינוי בכל גיל.