באתר זה אנו משתמשים בפונט מיוחד שנוצר מכתב ידה של רב"ט נועם אברמוביץ ז"ל, שנפלה בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז בגיל 19.
נועם הייתה מנהיגה טבעית, חלמה להיות ראש ממשלת ישראל ולתקן את העולם. חבריה זוכרים אותה כ"אמא של החבורה" – תמיד נכונה לעזור ולהוביל. היא התעקשה לשרת בגזרה הכי מאתגרת כדי להיות משמעותית ככל הניתן.
הפונט נוצר במסגרת פרויקט "אות חיים" – יוזמה מרגשת שהופכת כתב יד של נופלים לפונטים דיגיטליים, כך שהמילים שלהם ממשיכות לחיות ולהשפיע.
כמו שנועם רצתה – גם אחרי שהלכה, היא ממשיכה לעשות טוב בעולם.
הערך שלפנינו, הוא הזמנה להתבוננות פנימה. דרך עיניה של נערה בבית של אנוסים, אורי אגוז, מחברת סידרת הסיפורים: "קשת אחים", טווה חיבור עדין ומרגש בין הדסה המקראית לבין דמותה הנסתרת של "סנטה אסתריקה". זהו סיפור על המקום שבו המסיכה פוגשת את הנשמה, ועל הרגע שבו מתוך השתיקה וההסתרה, צומח העוז לבחור באמת אישית. בבית של נשים המדליקות נרות בסתר, נחשפות שאלות על ציות ומרידה, על נשיות שחיה בתוך הצללים, ועל הכוח הנסתר שקיים בכל אחת מאיתנו למצוא את הקול הייחודי לה – ממש כמו אסתר המלכה, שמתוך המרת הגורל בחרה להיחשף ולהציל את עמה.
בין הסתרה להתגלות: השמות של אסתר
כשהתחלתי לכתוב על אסתר האנוסה נזכרתי: אני חושבת שגם אני הייתי פעם אחת מלכת אסתר. די בטוחה. זכורה לי שמלה לבנה מבד מבריק ולמטה תפרה אמא שלי אימרה צהובה מסתלסלת לאורך ההיקף. אם כבר מלכת אסתר, כנראה חשבה אמא, אז קצת אחרת. ועכשיו גם אני מחפשת שמלת מלכת אסתר לזאטוטה שרוצה כתר.
הדסה בת אביחיל. ככה נקראה המלכה אסתר בלידתה. הבבלי במסכת יומא הוסיף לה שם: "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהילים כב), על שחביבה היתה על בעלה כל שעה ושעה וגם מפני ש"שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנִסים". שלושה שמות ניטעו בה – הדסה, איילת השחר ואסתר.
ומאיפה הגיע אסתר: מסכת מגילה מציעה משום שהשתמשה בדבריה בהסתרה ורבי נחמיה אומר בפשטות: "..אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר". כלומר, שם שנלקח מהעמים הזרים כחלק מהסתרת זהותה, אולי מתוך שמה של אלת האהבה והפריון במיתולוגיה הבבלית אשתר, אולי מהמילה הפרסית סתארה שהיא כוכב. גם רש"י טען שאסתהר היא ירח.
וגם אי אז, האנוסה אסתריקה עברה גלגול עד שהגיעה לפורטוגל ונטמנה במסורת תפילת האנוסים. והנה סיפורה:
מסכות ושמות, הסתרות והתגלות.
עם קצת פנטזיה הנה הסיפור שלנו:
כל פעם היתה אמא מושיבה אותה מול תמונת האיקונין של הקדושה אסתריקה ומלמדת אותה להתפלל. מדליקה שישה נרות ואז ממלמלת בשפה עתיקה מילים שאותן לא הבינה אבל אמא אילצה אותה לומר אותן אחריה: "הקדושה סנטה אסתריקה תגן עליך", "הקדושה סנטה אסתריקה תגן עליך"…
והאותיות נתלעלעו בה וטעתה ואמא חזרה לאט ובהטעמה מילה אחר מילה עד שהצליחה ואז חייכה וסימנה לה לנשק את התמונה והיא היתה מנשקת אבל רגע אחרי שיצאה אמא מהחדר,
עיוותה מול התמונה את פניה ושלפה ציפורניים וממרחק זעום כאילו חרטה עם הציפורן על התמונה
אבל רק כאילו. היתה עומדת מול האיקונין כמו חיה טורפת וכמעט תולשת את הקלף. אבל רק כמעט.
הביטה בדמות הנערה שעל שמה נקראה, שלווית חיוך עדינה האירה את פניה וניסתה לחקות את הטיית הראש לעבר השרביט שהחזיקה. אבל כמה שלא ניסתה לא הצליחה לסגל לעצמה את הבעת הפנים הסטואית, המוארת של הקדושה הזו שאמא העריצה ושכמוה לא ראתה אצל אף אחת מחברותיה שבביתן היו תלויים קדושים וקדושות. "סנטה סאתריקה מיוחדת מכולם" היתה לוחשת לה האם:
"אם היתה הקדושה אסתריקה כאן, היתה מצילה את כולם. הזכויות שעומדות למענה בעולמות העליונים, זכויות כאלו בני אנוש רגילים מתקנאים בהן". אז איך תוכל היא להשתוות לפנים האלה עם הזכויות שאף פעם לא חוטאות?! אף פעם לא חוטאת. היא חטאה כל הזמן. כל הזמן, אבל בלב. היה לה כישרון.
היא ידעה להעלים את עצמה. לא בעשן הקוסמים הסגלגל שעלה ממופעי הלולינים בכיכר העיר אלא פשוט להיות בדיוק מה שאנשים צריכים. זה היה הקסם שלה. קטנה ומצטיינת, נחבאת אל הכלים כדי לא להרגיז כשצריך, מרצה. נחמדה גם כשאומרים לה משהו לא נעים והיא רק מהנהנת בחיוך.
רק כשהיא לבדה מול הקדושה היא מעזה להתריס ועוד לשרוט. כמעט לשרוט אבל ככה היא מתאמנת. מתאמנת להגיד מה היא חושבת, להגיד על מה היא כועסת, לעשות פרצופים. נראה אותה את סנטה אסתריקה, נראה אם כאלו זכויות יש לה וכוחות, נראה אותה עושה לה משהו. "אלמה סנטה", נשמה קדושה, היתה סבתא דופקת על הדלת והיא מיד היתה מעלימה את הפנים המתריסות בפנים הנעימות,
וסבתא היתה טומנת לה תאנים בכיס השמלה ולוטפת זרועה, "אלמה סנטה". והיא כל כך לא אלמה סנטה, כל כך לא. אבל אף אחד לא יגלה.
בכל פעם שהתקרב חגה של הסנטה היו אמא וסבתא צמות 3 ימים, כל אחת יום, ובתום הימים ערכו סעודה קטנה אליה אפו בסתר מאכלים מיוחדים. הפעם הודיעה לה אמה שגם היא תצום כי מלאו לה 12.
מה סיבת השינוי לא הסבירה אבל התריעה בפניה שלא תספר לאיש על הצום או הסעודה.
בתוכה רטנה על הבקשה אבל כלפי חוץ הנהנה.
בבוקר הצום כרעו שוב לפני הסנטה. כל אותו יום הצליחה להתאפק על אף הריחות שעלו מהטאבון בו אפתה אמא. גם על פני התפוחים שהתבשלו על כירת האש חלפה ובלעה רוקה. יום שלם כמעט הצליחה עד שרגע אחד כבר לא היתה מסוגלת יותר ופתאום גם עלתה בה המתריסה שלה מבפנים, למה היא צריכה בכלל לצום למען הקדושה הזו שהיא לא מכירה ושלעולם לא תשווה לה, ואז גמלה החלטה בליבה.
במופגן להפר לא העזה אבל אחרי שבדקה שאיש לא מבחין בה, נטלה בחופזה את כד המים ולגמה בלגימות גדולות, מתנשמות, קצובות. ואז כמו מנצחת ניגבה את שפתיה וחזרה לחדר המרכזי.
מחייכת לכולם ומסייעת לערוך את השולחן ובליבה טמון הסוד. הנה העזה. הנה הפרה את הצו.
לאט לאט היא לומדת לא לציית.
בצאת הכוכבים, התקבצו כולם לסעודה. "הצלחת לצום?" שאלו אותה.
"כן". הנהנה. "בוודאי". וחיוך עלה על שפתיה, חיוך על שהצליחה לעקוף את כולם ולא התגלה הסוד.
ואמה הביטה בה בחיוך גאה והחזירה לה מבט חם. בלילה עמדו שוב לפני הסנטה אסתריקה.
"עכשיו, כשהגעת לגיל 12, רציתי לספר לך מי זאת הסנטה אבל זה סוד שאסור לנו לגלות" ובשבועה ארוכה השביעה אותה שלא תגלה. בשקט גוללה בפניה סיפור על מלכה לעם מיוחד, עם יהודי, שהוא מקור זהותם. לא הרבה ידעה לספר לה אבל אמרה שעמדו בפני השמדה, כמו שרודפים גם היום החיילים את בני העם היהודי, והצום של המלכה אסתר, סנטה אסתריקה, הציל את העם. סנטה אסתריקה האמיצה שהפרה את צו המלך, שהעזה לצאת כנגד מה שתוכנן, שהיה בה העוז להתריס בחוכמה…
ואסתריקה לא יכלה יותר. בשטף פרץ ממנה הוידוי על המים ששתתה וכמעט התוודה גם על הפרצופים שעשתה ועל צרידת הציפורן אבל ברגע האחרון עצרה ורק על המים הודתה. "עכשיו לא נינצל…?
סנטה אסתריקה לא תעזור לנו?" שאלה מפוחדת. ובלב חשבה, הכל הרסת. רצית לצאת נגד, ילדה שכמוך, תינוקת. לא ידעת למלא מה שצריך, לא התנהגת יפה והנה, העולם נחרב.
האם אימצה אותה אליה. "אני גאה בך ששתית" אמרה. והיא לא הבינה. "ששתיתי? ידעת ששתיתי?"
והעיניים של אמא העמיקו לתוכה "ידעת מה את צריכה ולא נעלמת". "אבל אני לא כמוה" ביקשה לוודא שהאם הבינה את גודל המעשה. שהבינה את המרד שנבט. אבל האם רק הניחה ידה על כפה :
"אנחנו מי שאנחנו דווקא לא כשאנחנו בוחרים להסתתר אלא כשאנחנו בוחרים להיחשף. לא להיעלם.
כמו אסתר המלכה".
באדיבותאוריאגוז, משפטנית, מחזאית ותסריטאית.
כותבת את סדרת סיפורי "קשת אחים" על דמויות בדיוניות ואמיתיות מתוך ההיסטוריה הישראלית והיהודית באתר: "keshet-achim.com".
מקורות על האנוסים: הספר "יהודים, אנוסים ונוצרים חדשים בספרד" של עליזה מיוחס ג'יניאו,
אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996
מחברת עדויות ממשפחות אנוסים, פורטוגל. בין הדפים הדהויים נרשמו שמות, תאריכים ושברי עדויות.
הצטרפו אלינו
קבוצת דיון חודשית למנהיגות, רוח ותרבות נשית יהודית
עם ד"ר עליזה לביא
מנורת השבת, סמלן של האנוסות, כבר אינה צריכה להסתתר
במשך דורות, נשים ממשפחות אנוסים שמרו על זיכרון יהודי בתוך הבית: בהדלקת נרות, במנהגים קטנים, בלחשים, בזהירות, באור שלא כבה גם כשהיה אסור לקרוא לו בשם.
בבית הכנסת "בית אליהו" בלמונטה (1996), המנורה התלויה מעל הבימה מספרת את סיפור החזרה: מהסתרה לגילוי, מפחד לשייכות, ממנהג שנשמר מאחורי דלת סגורה, אל אור שנדלק שוב במרחב הציבורי.
זו לא רק מנורה.
זו עדות לנשים ששמרו.
לאימהות שהעבירו.
לבנות שחזרו לשאול.
ולאור יהודי שהמשיך להאיר, גם כשניסו לכבות אותו.
היום, בבלמונטה, מנורת השבת כבר לא צריכה להסתתר. היא תלויה בגלוי, ומאירה את מה שנשים והקהילה שמרו במשך דורות
בית הכנסת "בית אליהו", בלמונטה.
בית הכנסת העתיק בטומאר, פורטוגל. בין עמודי האבן והקמרונות הלבנים נשמר זיכרון של קהילה יהודית שחיה כאן בגלוי, עד שנאלצה להסתיר את קולה. עבור צאצאי אנוסים, המקום הזה איננו רק אתר היסטורי, אלא שער אל זיכרון משפחתי שנשמר בשתיקה, במנהגים, ובתפילה.
האם הכרתם את המנהגים והסיפורים של האנוסות? מה אתם חושבים על החיבור בין אסתר המלכה למסורת הסודית הזו?
פרויקט "תפילת נשים" התחיל לפני שני עשורים כספר שתיעד ואסף תפילות נשים יהודיות לאורך ההיסטוריה. הספר, שהפך לרב-מכר, חשף עולם שלם שכמעט ונעלם מעינינו – מרחב נשי-יהודי נושם ותוסס המשקף סיפור חיים יהודי שכמעט ולא סופר בכלי ההיסטוריה המקובלים. היום, בציון 20 שנה להוצאת הספר, אנו גאות להרחיב את הפרויקט לפורמט חדש של קלפי תפילה, המשלבים את התפילות העתיקות יחד עם תמונות מאוסף יודאיקה מרהיב (באדיבות אוסף וויליאם גרוס, צילום: ארנון ברמוחה). הקלפים מיועדים לשימוש יומיומי, התבוננות אישית, טקסים משפחתיים ופעילות קהילתית – הם מזמינים אותנו לשוב ולהתחבר למסורת הנשית העשירה שעברה מאם לבת לאורך הדורות.
התרמיל היהודי הוא מדריך מרתק ומקיף למסע בר-המצווה, המעניק לנער ולמשפחתו הצצה אל השכבות התרבותיות, המסורתיות וההגותיות של אירוע משמעותי זה. הספר מאגד בתוכו עשרות טקסטים, תפילות ומנהגים ממקורות יהודיים לצד סיפורים אישיים ופרשנויות של כותבים עכשוויים.
ב-1855 כתבה רבנית משכילה מצ’כיה עשרות תפילות יהודיות והייתה לאישה הראשונה שפרסמה ספר תפילות לנשים ולנערות בשם שעות התייחדות, מתוך רצון להשיב נשים אל עולם התפילה היהודי. הספר שעות התייחדות (1855) היה רב מכר חוצה יבשות ועבר מאם לבת בירושה.
מנהג נשים מזמין למסע מרתק בעקבות מסורות וטקסים ממגוון הקהילות, המועברות מדור לדור. באמצעות תיעוד נדיר, הוא מחזיר לחיינו עולם שכמעט ואבד, ומאיר את תפקידן הייחודי של נשים בשימור היהדות ובהנחלתה.
הספר עכשיו תורך הוא הזמנה לגלות את הקול הייחודי שבך ולהעניק לך כוח וביטחון. דרך סיפורי חיים מרגשים על נשים מנהיגות, חוכמת האמהות והגשמת חלומות, הוא מעניק השראה וכלים למנהיגות, למסעות, לנאומים, לטקסים וליצירת שינוי בכל גיל.