שׁוֹכֵן בְּנִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה, הַרְחֵק מִבֵּית הוֹרָיו, הַרְחֵק מִלֵּב אָב וּמִדַּאֲגַת אֵם. וְאָנֹכִי, אֲשֶׁר בְּלֵב וָנֶפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת עַל בְּרִיאוּתוֹ, מְיַחֶלֶת לִשְׁמֹר כָּל צַעַד מִצְּעָדָיו, לַעֲטֹף אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה וּבְאֱמוּנָה רְחוֹקָה אֲנִי מִמֶּנּוּ. אַבִּיטָה וְאֵינִי רוֹאָה דְּמוּתוֹ, יָדִי הַמּוּשֶׁטֶת לֹא תְּמֻשֵּׁנּוּ. עַל כֵּן אֲנִי נוֹשֵׂאת תְּפִלָּתִי אֵלֶיךָ, אֵלִי, תְּפִלַּת שָׁלוֹם וּבְרִיאוּת לִבְנִי.
אֱלֹהַי הַכֹּל יָכֹל, הַאֲזִינָה לִתְחִנַת לֵב אֵם יוֹקֶדֶת, פְּרֹשׂ עַל יַלְּדִי אֶת חָסוּתְךָ, סַלֵּק בְּיָד מְרַחֶמֶת כָּל אֶבֶן וְקוֹץ מִדַּרְכּוֹ, תֵּן לוֹ חֵן וָנֹעַם, צְנִיעוּת וְחָכְמָה, לִכְבֹּשׁ אֶת לִבְבוֹת בְּנֵי הָאָדָם וּלְעוֹרֵר בָּהֶם מִדָּה שֶׁל הַכְנָסַת אוֹרְחִים וְחִבָּה, עַד שֶׁהַנֵּכַר הַקַּר יִהְיֶה לוֹ לְנָוֶה חַמִּים.
שְׁמֹר אֱלֹהַי עַל זִיק חַיָּיו שֶׁל בְּנִי, עַל בְּרִיאוּת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, הָסֵר מֵעָלָיו כָּל צָרָה וּפֶגַע, כָּל תְּלָאָה וָשֶׁבֶר. סַלֵּק מִנֶּגֶד עֵינָיו פִּתוּיֵי חֵטְא, עֲזֹר לוֹ לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ הַתּוֹסֵס בְּקִרְבּוֹ. אַל נָא תַּנִּיחַ לְאֵלֶּה לִשְׁלֹּט בּוֹ. תֵּן שֶׁנַּפְשׁוֹ הַדְּבֵקָה בִּמְרוֹמַם וּבֶאֱלֹהִי בְּתֹם יַלְדוּת וּבְיִּרְאַת שָׁמַיִם, תִּשָּׁאֵר זָכָּה וּבָרָה. תֵּן שֶׁמַּרְאֶה פָּנָיו וְעֵינָיו יִהְיוּ תָּמִיד בָּבוּאָה לְלֵב תָּמִים וּבַר. אָבִינוּ שֶׁבְּשָׁמַיִם, תֵּן לוֹ כֹּחַ וּתְבוּנָה, חֲרִיצוּת וְשַׁקְדָנוּת, לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְחוֹבוֹתָיו בְּרָצוֹן וּבְאַהֲבָה, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו יָבִיאוּ עָלָיו מַרְפֵּא וּבְרָכָה וְיוֹבִילוּ אוֹתוֹ אֶל מְרוֹמֵי הַחַיִּים וְהָאֹשֶׁר. עֲזֹר לוֹ לִגְבֹּר עַל כָּל קֹשִׁי וּמַחְסֹר, וְתֵן לוֹ אֶת הַדָּרוּשׁ לִשְׁלוֹמוֹ וְלִשְׁלֵמוּתוֹ, הַיּוֹם וּבַיָּמִים שֶׁיָּבוֹאוּ.
הַאֲזִינָה, אֱלֹהַי, לְלַהַט תְּפִלָּתִי, וּבְבוֹא הַיּוֹם הָשֵׁב לִי אֶת יַלְדִּי כַּאֲשֶׁר רוּחוֹ טוֹבָה עָלָיו וְגוּפוֹ בָּרִיא, לְשִׂמְחַת לִבִּי וּלְגַאֲוָתוֹ, לִבְרָכָה לְכָל אָדָם וּלְטוֹב בְּעֵינֶיךָ, ה' אֱלֹהַי, אָמֵן.
שעות התייחדות פאני נוידא, 1855, ידיעות ספרים, עליזה לביא, 2014