ערב פסח תש"ה, 1945. שתי נשים צעירות צועדות בצעדת המוות מאושוויץ לתחומי גרמניה הישנה. שתי חברות מן העיר מונקאטש שבהונגריה: טובי טרקלטאוב ועליזה קליין. הגרמנים טובחים ביהודים הנגררים בשארית כוחותיהם. רק בודדים מתוכם ישרדו. טובי לא זכתה להגיע אל השחרור, עליזה הגיעה.
רגע לפני מותה מסרה טובי לחברתה ספרון זעיר בכריכת בד כחולה, תוכו עשוי נייר טואלט מקופל. עליזה לא תדע לעולם מהיכן השיגה טובי בד ונייר טואלט במחנה. על הכריכה רקמה טובי אותיות, מחוטים שפרמה מבגדי האסירה שלה. סביב-סביב יצרה מסגרת, למעלה מימין רקמה "ציון" ובאמצע – מפה. מפת ארץ ישראל, במתאריה הידועים: מפרץ חיפה, הכנרת, ים המלח. ותוך הספרון – דף אחר דף – כתוב ומנוקד בכתב ידה המוקפד.
שנים עברו עד שעליזה זיהתה את המפה שעל הכריכה, ולמדה לקרוא את הכתוב בספרון. יותר מיובל עמדה מתנת חברתה בין חפציה האישיים, עד שגמלה בה ההחלטה למסור את הירושה למוסד המתעד את השואה. רק אז הבינה מה החזיקה בידה: הגדה של פסח. לא ההגדה השגורה, המוכרת, של בית ילדותה, אלא פנייה אישית אל בורא העולם. "והגדת" ברוח התקופה.
"טובי היתה מאוד דתית", סיפרה עליזה קליין לימים, "וכדי לא לשכוח את החגים, היא הכינה לעצמה לוח שנה יהודי. כך ידעה מתי חנוכה, ומתי פורים ומתי פסח מתקרב". וכך גם ידעה לרשום בראש העמוד הראשון, לדורות, שהדברים נכתבו בפסח 5705, כלומר שנת תש"ה, 1945.
