כמה מהכוח שלך בכלל לא התחיל אצלך?
שלום לך,
שבועיים לפני שיכולנו בכלל לדמיין שהחטופים ישובו הביתה,
פקחתי את עיניי להודעת וואצפ מדיצה אור האהובה.
בנה, אבינתן, היה אז כבר שנתיים בשבי חמאס, ללא אות חיים.
לאורך כל התקופה הנוראה למדתי מדיצה מהי עוצמתה של אמונה.
היא סיפרה לי שבכל בוקר הייתה יושבת שעה-שעתיים בפינת החצר שלה,
בוכה, ומתפללת משם להאיר לבנה את הדרך הביתה. בצום תשעה באב כתבה:
"כמה טוב שיש יום שלא חייבים לעשות בו כלום ומותר רק לבכות כל היום.
גם על זה צריך לומר תודה".
ובאותו בוקר כתבה לי: "עליזה יקרה, איפה אפשר למצוא את התפילה
שהבאת למעגל תפילת נשים היקר שנערך בבית הכנסת בושאייף בחודש ניסן בשנה שעברה?"
היא חיפשה את תפילת אם שבנה שרוי בנכר.
וזה היה אחד הרגעים המרגשים שבהם הבנתי שוב למה אנחנו אוספות,
מתעדות ומנגישות את התפילות האלה. כי לפעמים תפילה שנכתבה לפני דורות,
במקום אחר ובזמן אחר, מגיעה בדיוק אל אישה אחת ברגע שבו היא זקוקה לה.
"אבינוש חי. אני יודעת. אני מדברת איתו".
את המשפט הזה שמעתי מדיצה שוב ושוב. ועכשיו, כשאני מקשיבה לאבינתן עצמו,
אני מבינה עוד יותר. בריאיון ב"עובדה" הוא דיבר על האחריות,
על העתיד, על המחיר של החלטות בלתי אפשריות,
וגם על השיחה הישירה שלו עם אלוהים ביום ה-70 לשבי.
וכשחזר ופגש את הוריו, הם שאלו אותו
אם הוא כועס עליהם. הוא ענה: "אני לא כועס עליכם. אני גאה בכם".
חשבתי על דיצה חברת הקהילה שלנו. לא רק שהיא מכירה את הבן שלה,
היא מכירה את חוט השדרה שלו.
ואז נחשפתי לנערה בת 14 מרומא. לונה עמרון.
הסיפור של לונה נחשף בתערוכה "ותכתוב הנערה: מגילת אסתר של לונה עמרון"
במוזיאון ישראל בירושלים, לצד כתבי יד נדירים נוספים שכתבו נשים יהודיות באיטליה.
ופתאום המרחק בין רומא של 1767 לישראל של 2026 מצטמצם.
מילים. אמונה. הרגלים. דוגמאות. חוט שדרה. לפעמים אנחנו יודעות ממי קיבלנו אותו.
ולפעמים צריך לפגוש אישה מן העבר כדי להבין שגם אנחנו חלק מסיפור ארוך יותר.
במפגש הקהילה החודשי הקרוב שלנו
נפגוש את אנה ניצא-קפלן, אוצרת התערוכה המרתקת, ונצלול איתה לסיפור הנדיר.
יום רביעי, 14.10, ג' בחשוון, בשעה 20:00 בזום
סמנו ביומן.
אם קיבלת את המייל הזה, אין צורך להירשם מחדש.
להרשמת מצטרפות ומצטרפים חדשים: כנסו והירשמו
הלינק לזום יישלח במייל ובקבוצות הוואצפ של הקהילה.
מחכה לך,
שבת שלום,
עליזה


פסח תשפ"ד, 2024