למה בנות ירושלים לבשו לבן?
שלום לך,
"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל" המילים העתיקות מתהילים לא יוצאות לי מהראש:
איזה מעבר. מאבל, צום וקינות – פתאום מגיע ט״ו באב.
חג של מחולות. של בגדים לבנים. של תקווה.
וחכמינו אמרו: "לא היו ימים טובים לישראל
כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים".
בנות ירושלים היו יוצאות לכרמים בבגדים לבנים שאולים.
למה שאולים?
כדי שלא יהיה אפשר לדעת מי עשירה ומי ענייה.
כדי שאף אחת לא תרגיש פחות.
בעיניי, זהו אחד המנהגים היפים ביותר. הרבה לפני שדיברו על שוויון והכלה,
נשים דאגו שלא תהיה אחת שתישאר בצד.
מסע נשי בין תשעה באב לט״ו באב:
במחקר שערכתי במשך השנים, ושאותו הבאתי בספר מנהג נשים,
למדתי שט״ו באב הוא הרבה יותר מ"חג האהבה".
הוא חג של קהילה ושל נשים.
בכורדיסטן יצאו הבנות לרקוד בשבת נחמו שבין תשעה באב לט"ו באב.
במצרים נהגו להשיא בט״ו באב נערות עניות מכספי הקהילה.
בהרי הקווקז היה זה יום של שמחה, ריקודים ושידוכים.
קהילות שונות. אותו רעיון.
אחרי השבר בונים מחדש.
אולי זו גם המתנה שט״ו באב מציע לנו היום.
לא רק אהבה זוגית. אלא חברות. קהילה.
והיכולת לראות מי בצד – ולהושיט יד.
מזמינה אותך להמשיך את הרוח:
בחרו אדם אחד. חברה או חבר. אחות או אח. שכנה או שכן.
מישהו שלא שמעתם ממנו מזמן, או שעובר תקופה לא פשוטה.
שלחו הודעה. הרימו טלפון.
לפעמים זו הדרך היפה ביותר להלביש מישהו בלבן.
אני בטוחה שיש עוד מנהגים ומסורות.
אולי במשפחה שלך נשמר מנהג לט״ו באב או לשבת נחמו.
אולי סבתא סיפרה סיפור.
אולי יש תפילה, ברכה, שיר, תמונה או סגולה.
בכל פעם מחדש מתגלה שמסורת של קהילה שלמה מתחילה בסיפור קטן שנשמר בבית אחד.
שבת נחמו של נחמה,
וט״ו באב של אהבה, חברות וחיבורים.
שלך,
עליזה

